עלובי החיים
זַ´ן וַלזַ´ן, גיבור הספר "עלובי החיים", בן עניים מעיר קטנה בצרפת, גונב לחם עבור אחייניו הקטנים הרעבים ונשלח לכלא.
כליאתו מעוררת בו זעם רב כלפי החברה. הוא משתחרר ויוצא למסע מסוכן למען יושרו ושמו הטוב, למען הצדק ולמען העניים והמדוכאים.
אך האם הטובים מנצחים?...
שלל דמויות בלתי נשכחות מלוות אותו במסעו העיקש אל עולם טוב יותר: קוֹזֶט הילדה הנטושה, מַריוּס הצעיר המהפכן, זַ´בֶר השוטר הנוקשה, פַנטין האומללה המידרדרת לזנות ואחרות – כולן נאבקות על קיומן ועל אושרן בתוך חברה אכזרית ומושחתת, בצרפת במאה התשע-עשרה המיטלטלת בין מהפכה חברתית והסתאבות.
ויקטור הוגו (1802-1885), מגדולי הסופרים והמשוררים הצרפתים, כתב ספרים רבים, מחזות ושירה ונודע כלוחם למען צדק חברתי. יצירתו "עלובי החיים" נחשבת מאז פרסומה בשנת 1862 לאחת הקלאסיקות הגדולות של הספרות הצרפתית, ומאז ועד היום היא מרתקת ומרגשת קוראים נלהבים בכל רחבי העולם. במרוצת המאה העשרים עובדה לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה.
הוצאת "כתר" גאה להוציא לאור את הספר במהדורה מחודשת.
מצרפתית: אביטל ענבר
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
טוב אז זאת סקירה על ספר לא כל כך חדש.
אני מאוהב במחזמר עלובי החיים, כמו עוד 2-3 אנשים בעולם ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן להגיע למקור שטרם קראתי, כמי שהייתה לו תמיד רתיעה מקלאסיקות היסטוריות קאנוניות. התרשמותי מהספר תהיה בראי המחזמר שהוא פשוט יותר טוב.
בסך הכל מאוד נהניתי מהספר, אבל נראה שהמחזמר מבוסס על גירסה של הספר כפי שהיה אילו נערך כהלכה. כלומר הבנתי מאיפה שאבו יוצרי המחזמר את הנושאים והסצנות המרגשות שמגרות את בלוטת הדמעות. הדמויות במחזמר מבוססות בצורה די מדויקת על תיאורן בספר. אבל הופתעתי שמלבד הדרמות האנושיות הריאליסטיות למדי בצרפת מוכת העוני והסיאוב, כמעט חצי ספר אנחנו מקבלים את הדמות הראשית ז'אן ולז'אן לא רק כישו המקריב עצמו שוב ושוב, אלא כגיבור על בלתי סביר, כמוהו אנחנו רואים בסרטי פעולה. הוא מתחמק שוב ושוב כמו הודיני מקשירות וכמו ג'יימס בונד מבתי כלא, הוא מאלתר כלים משום דבר כמו מקגייוור, הוא צולף בכובעים של חיילים מרחוק רק כדי להפחיד אותם כמו וילהלם טל והוא מטפס על קירות כמו ספיידרמן. כמובן שהוא חזק בצורה משוגעת, שזה עוד סביר, אבל כל ההרפתקאות המטורפות שהוא עובר קצת שיעממו אותי וגרמו לי לגחך. מי אמר "בריחה בארון מתים שכמעט גרמה לו להיקבר בחיים" ולא קיבל?
עכשיו ציטוט שגרם לי לצחוק בקול, כאילו היה חלק מספר הומור נונסנס שחור:
"כה טבעי היה שמריוס יאהב אותה ויעריץ אותה. אבל האמת הייתה שחניכת הנזירות הזאת, שלא מכבר הגיחה מבין כתלי המנזר, דיברה בחוכמה ואמרה דברים נכונים ודקים. הם העריצו זה את זו.
בתוך ענן אושרם כלל לא הבחינו במגפת הכולרה שהכחידה את אוכלוסיית פריז בדיוק באותו חודש מאי."
עוד משהו מעניין. ככותב יצא לי להקשיב למנטורים שמעודדים ובצדק את הSHOWING לעומת הTELLING. אצל ויקטור הוגו הטלינג מפואר. כשדמות מוצגת אנחנו מקבלים סקירה מפורטת על מי היא ומה היא, כולל הפרופיל הפסיכולוגי שלה, ורק אחר כך היא מתחילה לחיות בסיפור. הוכחה שאולי אפשר גם ככה.
הקטע הכי חזק בעיניי בספר מקביל לסצנה הכי חזקה לדעתי במיוזיקל, שמו "עולמו החרב של ז'אבר" והוא כתוב בצורה מופתית.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
