על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים

נקודת המוצא של ספר זה היא המשבר אשר אליו נקלעה הפסיכואנליזה בעידן הפוסטמודרני. משבר זה, שבעקבותיו חל פיחות במעמדה של הפסיכואנליזה, הביא לכך שגישות אחרות, הממאנות לגעת באומץ הראוי במורכבותו ובעומקו של האנושי, תפסו את מקומה.

בניסיון לחלץ את הפסיכואנליזה מהמשבר הפוסטמודרני, מבקש המחבר לשרטט את גבולותיה של תיאוריה פסיכואנליטית המתיימרת להיות מרפאת. גבולות אלו מפורטים במניפסט הפסיכואנליטי הפוסט-פוסטמודרני, אשר מסכם את חלקו הביקורתי של הספר.

בהמשך למניפסט, מציע שלמה מנדלוביץ בספרו החדשני והנועז גישה טיפולית חדשה אשר מנסה לפרום את מורכבותה של הנפש בכלים פסיכואנליטיים, תוך כדי התאמתם לרוח התקופה ולצרכיה. גישה זו - "גישת העצמי-ים המרובים" - מדגישה את היות האדם יחסי לסביבתו.

מיחסיות זו מחלצת גישת העצמי-ים המרובים את הרבגוניות של האדם: לא עוד מרכז גבישי המבטא את מה שהאדם-הוא-באמת, אלא מרחב שיש בו ריבוי של אופנויות עצמי, המתקיים בעולמו של היחיד. גישה זו רואה את העולם התוך-נפשי ככזה המאכלס צורות משתנות של העצמי הנשמעות לחוקיות חברתית.

תפיסה "חברתית" זו, של עולם העצמי-ים המרובים, מזמינה את חקירתו החברתית (הסוציולוגית, האנתרופולוגית, ההיסטורית) של העולם התוך-נפשי ומאפשרת הבנה על-אישית, אך בה-בעת פרטית ואישית, של הנפש.