על כנפיים שגויות

קודם כל, אני ממש מצטערת. אני מצטערת שהבאתי על כולנו את סוף העולם. לפני שהכל קרה, הייתי נערה רגילה. אסנת לוי, החיפאית שנגררה על ידי ההורים לקיבוץ משעמם בצפון. אהבתי לשיר, לנגן בגיטרה ולבלות עם שלושת החברות הכי טובות שלי - אלו שעזרו לי להרגיש קצת יותר שייכת וקצת פחות מקרה סעד.

אבל הכל הסתבך בגללו. זה התחיל כשעליתי לכיתה י', ב-1999. כשפגשתי את איתמר הוא היה חלומי - החתיך המסתורי של השכבה שרצה רק אותי. אבל ככל שהתקרבנו, החלום הפך לסיוט. על הקשר שלנו שילמתי במפגש עם יצורים מצמררים, בתגליות שנוגדות את המציאות ובדם שנשפך. עם כל צעד שהתקרבתי לאמת, החיים של חברות שלי נפרמו מול עיניי, ואפילו המציאות עצמה השתנתה. משהו נורא, בלתי ניתן לתיאור, ארב לי בכל פינה.

זהו הוידוי שלי. מגיע לכם לדעת איך העולם שלנו הסתיים, אני חייבת לכם את זה. אבל מזהירה אתכם מראש: אולי עדיף שתשאירו את הספר על המדף ותלכו... כי מה שאני עומדת לכתוב הוא רע מאד.