ערב בראי

"אב מביט בבנו מביט באביו מביט בבנו מביט באביו וכן הלאה וכן הלאה. אין אני ואתה או את ואני או היא ואתה, יש רק דמותך בראשי ודמותי בראשך. בבואות־בבואות. החיים יוצרים בבואות והמתים מטילים צללים."

ערב בראי כשמו כן הוא: דמדומים המשתקפים חליפות בפניהם של אב ובנו אחרי מותה של הרעיה והאם. השיחות בצל האבל מועטות. פערי השנים והוויות החיים מועצמים בשקט ובריק. מכאן נמתח שתי וערב של חוטי מחשבה על העיר והבית, הילדות וההורות, היתמות והמוות.

זוהי סערה שבצדה התבהרות.

"כבדות הלב ובהירות המחשבה שנוחתת עליך כמו כסת" חושב האב. "כמו מאליהם מותרים אט־אט חוטי הפקעת' חושב הבן. 'את העיר עצמה אני רואה. את היופי העיקש השורה בה ועליה."

את תנועותיהם ומחשבותיהם של גיבורי ערב בראי תוחמת מעין ירושלים-של-פעם: קטנה, אינטימית, כזו הנמתחת בזיכרונם ודמיונם בתווך שבין ימי המנדט לראשית שנות השבעים, בין העיר העתיקה לשכונות הלווין החדשות. כאן, בירושלים-של-מעלה החילונית הזו, נפרשים בשפה פיוטית אך נטולת מליצות כאבם, כוחם ויופיים של הפרידה, האבל והחיים.