פעם ראשונה ביפן

למספר של פעם ראשונה ביפן אין שם, וגם בית של ממש אין לו.

הוא צעיר ישראלי נאה ובעל כישורים, קצין לשעבר, ונדמה שיש לו כל מה שצריך כדי להסתדר בעולם. ובכל זאת, הוא אינו מסתדר.

הוא נע בין עבודות מזדמנות, הצלחות קצרות מועד וכישלונות צפויים;

בין נשים שהוא עוזב וכאלה שעוזבות אותו. חייו חולפים במרחבים ארעיים — שדות תעופה, רחובות, מקומות לינה. שוב ושוב הוא חוזר ככפוי שד אל בניין ילדותו, אל השכנים הססגוניים ואל אמו האקסצנטרית והסוערת. הוא תמיד בתנועה ואיכשהו נשאר במקום. תמיד ליד. תמיד בחוץ.

וישנו עמיר.

חבר הילדות שלו, חברו הטוב והאהוב, שטבע בים כשהיו ילדים. עמיר היה מאוהב ביפן, חלם להגיע אליה אך לא הגיע. גיבור הסיפור נושא איתו מאז הבטחה אחת: לטוס ליפן ולהניח בה אבן מקברו.

אלא שלהגיע ליפן, מתברר, מסובך כמעט כמו לדעת לאן אתה הולך בחיים; וגם כשמגיעים, הדרך עוד רחוקה מסופה.

בפרוזה מלאת חיים, הנעה בטבעיות בין המצחיק והתזזיתי לכואב ולחומל, טווה דורון שנער סיפור על אדם שנוסע וחוזר, פוגע ונפגע, מסתבך ונחלץ, ועל הניסיון העיקש להגיע למקום אחד בעולם כשאתה עצמך אינך מצליח למצוא בו מקום.

כמו גיבורו שחייו מפורקים ואפיזודיים, פעם ראשונה ביפן בנוי מסיפורים העומדים כל אחד בפני עצמו, אך נשזרים זה בזה, ומה שנראה תחילה כאוסף סיפורים הולך ומתגלה כרומן רצוף, פראי, דחוס, מותח, ייחודי ואנושי; רומן על המקומות שאנחנו עוזבים ועל אלה שאינם עוזבים אותנו.