פרויקט גיבור

טריגרים: בערך אחרי 70% מהספר מתחילים התיאורים הארוטיים. זהו ספר להט"בי שבמרכזם שני דמויות ראשיות שהם הומוסקסואלים. פה ושם קללות.

זהו ספר שמסופר הפעם מהטרופ של ידידים לאוהבים (בניגוד לאדום כחול לבן מלכותי – שם זה התחיל כשהם היו "אויבים" והפכו לאוהבים.) ובעיקרון הסיפור הוא כזה – אנדי הוא חנון חביב שמחליט שעליו 'להשתנות' כדי להפוך אטרקטיבי יותר בעבור חברו הטוב שבאמת שאני לא זוכר את שמו מרוב שהדמות נעדרת 80% מהספר ומופיעה בתחילת ובסוף הספר. באמצע – הוא כמעט ולא קיים.

"אני מעדיף דימומים מסיביים. אני מניח שאתה לא ממש מיומן ברצח, וזה ייראה כמו מרחץ דמים. לנצח אנשים יזכרו אותי בתור הבחור שנשחט בפיצרייה. הם יבואו לכאן כדי לראות את כתמי הדם על הרצפה ובטוח ייקראו לפיצה על שמי. אני רוצה שעל 'פיצת הרצח של אנדי' יהיו אננס, בייקון, גבינה כחולה וצ'יפס. תהיה חבר טוב ותודיע לבעלים, בסדר?"

מן הצד השני, ישנו לאו. שחקן לשעבר של הוקי שהקריירה שלו נקטעה בשל מחלת לב שלא מאפשרת לו לשחק. במקום זאת הוא עוזר מאמן. הוא צריך ללמד את הסטודנטים שלו בקורס מדעי כלשהו – ולשם כך הוא צריך לנסות לשכנע את אנדי להסכים ללמד את הסטודנטים הכושלים. אנדי לא משתכנע. בסופו של דבר, אחרי שיחה ארוכה עם לאו ואחרי שמה שמו צץ – אנדי משתכנע אבל מציב ללאו תנאי משלו – הוא רוצה להפוך ליותר אטרקטיבי. וכך לאו עוזר לאנדי בדברים ואנדי עוזר ללאו בדברים.

"אתה נראה לוהט," אני אומר ומייד מתחיל לנתח את זה. האם זה משהו שאומרים לחבר? האם הייתי אומר דבר כזה למארק או לג'ורדן או לכל אחד אחר מהקבוצה? התשובה היא לא. מארק היה מת מצחוק אם הייתי אומר לו כמה סקסי אני חושב שהוא נראה. אולי לא הייתי צריך לומר את זה? אנדי ואני חברים, וחברים לא מפלרטטים זה עם זה."

נקודות חיוביות לספר הזה –

הוא קצר.

הוא חביב.

הוא מצחיק בקטעים הנכונים.

הוא עם דמויות ראשיות סימפטיות.

קטעי הסקס מגיעים כשאנחנו כבר לתוך ה70% של הספר בדיגיטלי. בעבורי זה יתרון.

נקודות לרוע הספר הזה:

הוא מוגדר כספר "בעירה איטית" – תרגום לslow burn. הקטע הוא כזה – אני בכלל לא רציתי שהם יקפצו להיות ביחד ובכלל לא הרגשתי שהיה ביניהם מתח כלשהו ובכלל לא הרגשתי בנייה נכונה של הדמויות. גם העולם הפנימי של אנדי היה פחות עמוק. זה של לאו בכלל היה עוד יותר לא עמוק והם בקושי התרכזו בעלילה של הספר שהוא להפוך את אנדי למשהו מהוגן.

במקום זה, קורים דברים שהם לחלוטין לא קשורים לספר. דמויות משנה מופיעות לדף או שתיים ונעלמות. מלבד סוף הספר – לא נראה שיש מישהו מסביבם. לא הרגשתי שלאנדי היה קושי כלשהו לפתור אותו. המצחיק הוא שאת ה"קושי" הזה שלו פותר לו החבר הכי טוב בחמש שניות וזהו.

אנדי מגדיר את עצמו בתחילת הסיפור כ"דמות משנית". הוא לא לגמרי מסכם את זה בסוף הספר ולא לגמרי מגיע לתובנה. ההרגשה שלי היא שהוא מקטין את עצמו מאד – ושוכח שהוא גם נחשב בן אדם.

כשסצנות הסקס כבר מגיעות, הן בסדר. לא מאוד מרגשות. לא מאוד כייפי.

""אני נשבע ב... הוקי," אני אומר, "שלא אראה אף פרק בלעדיך. אפילו לא את הטריילרים." "זה בכלל נחשב אם אתה לא אוהב הוקי?" הוא שואל. "ברור, בגלל שאתה כל־כך אוהב הוקי, ומכיוון שאני מחבב אותך מספיק, בחיים לא הייתי חולם לזלזל בדבר האהוב עליך ולהפר נדר הקשור אליו."

לסיכומו של עניין, הספר מילא את מטרתו בלהיות ספר קליל שלא צריך לחשוב הרבה. אחרי צומיקו והשועל המשועבד ואומנות הזיוף, הייתי צריך ספר קליל. רק חבל שהספר הזה לא היה מאוד מהודק, חפוז, ריקני, לא מרגש, ולא מעניין. אבל נו, זה קורה מדי פעם.