צולול

אל בניין מיועד להריסה בשכונת נווה שאנן בתל אביב, שבו פועלת עמותה למען מבקשי מקלט, מתנקזות שלל דמויות מקצוות שונים של החברה הישראלית: פושעים, עולות חדשות, אמנים, נשים בזנות, אקטיביסטים, נדל"ניסטים, ובעיקר – מבקשי מקלט אריתראים. באמצעות תקבולות, וידויים ומפגש בין עברית ספרותית למבעים ומבטאים אותנטיים מתוארים כל אלה מנקודת מבטו הרגישה של דן, ילד שמנת שהחמיצה, עובד עמותה צעיר ומהורהר.

צוּלוּל (בתיגרינית: משוגע, מעורער) הוא רומן חשוף וססגוני על התבגרות והתגברות, שבו מתכנסים דיווחים מקבריים ורוויי הומור לכדי עלילה גדושה ופועמת. הצטלבויות אלימות מפגישות בין הנפשות הפועלות ומזמנות להן ניצחונות קטנים על רשות ההגירה, על התמכרויות, על פחדים פנימיים ועל הפקחים. מתוך הקושי, הבלבול והבעתה מתבונן דן בעצמו ובונה מבט פנורמי על המציאות, הלוכד את דיוקנה הצבעוני של קהילה שהספרות העברית שכחה.