קורפוס כריסטי

קורפוס כריסטי מציע יקום טקסטואלי מסועף ומרובד, עתיר הערות שוליים המציעות טקסט צל לצד הטקסט המואר. ביקום זה כל מחשבה פשוטה היא אשליה, כל מה שחי הוא מדומיין-שפה. זהו ספר הכתוב בלשון דחוסה, פרטית, המבקשת להעמיק ולהרחיב. בבסיסו התעקשות לקיים דיאלוג עם יצירות תרבותיות שהותירו חותם במחבר. צבעוני מטה אוזן לקולות עתיקים, עובר התגלות בתיאטרון כשהוא נפגש במדיאה ובאיפיגניה, מתחקה אחר אסוציאציות פרטיות ומתעתעות לנוכח צפייה בסרט "מושל הלבנט", מפעיל התבוננות רגשית בחזיונות תעתועים שמוצגים על במה, חושב על גופים קדושים, על הגוף-טקסט של כריסטוס והיקשרותו למרחב היודו-פלסטיני, על נבואות נקמה שקולותיהן עדיין רודפים אותנו; צבעוני מדמיין מרחבים אוטופיים שנבראו לאחר אסונות, ולצד זאת עומד על חשיבותן של אהבות אסורות שהותרו מכבליהן.

קורפוס כריסטי מאגד ארבע מסות, כולן עוקבות אחר מפגשים בין כוחות המניעים את המבט ובין כוחה המתעתע של השפה. המבט עוקב אחר הסתעפות עולה של סמלים ואסוציאציות, ואילו השפה מאתרת מבני משמעות סמויים. הפרק הראשון דן בשתי הַמְחָזוֹת, של "מדיאה" ושל "אדיפוס בקולונוס", על ידי אנסמבל אורקל. קולה של האורקל נשלח מן העבר ואין אפשרות שלא להיענות לו, לשוחח עם "העתיקים" ולגרום לברק הנסתר של הנבואה לזהור. הפרק השני עוסק במחזהו של יוסף מונדי, "מושל יריחו", כפי שעובד לסרט הקולנוע "מושל הלבנט" בידי חסן אגבריה ומיכל גורני, ובמרכזו דמותה החצויה של לילה, חצי ערבייה חצי יהודייה, תקוות חוט השני של המחבר. הפרק השלישי מוקדש להתבוננות אמפתית בהמחזת "איפיגניה" על ידי אנסמבל אורקל, תוך כדי התרכזות בדמותה של איפיגניה-ישועית הממוסמרת לצלב. הפרק הרביעי עוסק בשני סרטים של אגבריה-גורני: "אוטופיה 2084" אשר מדמיין מרחב ערבי-יהודי משותף, פוסט-אפוקליפטי, ו"הנעצבים" אשר עוקב אחר יחסי קרבה עדינים הנרקמים בין ערבי ויהודייה באי יווני.