קיטון- אוכל תרבות ועיר מאז 1945

תל אביב, 1945. בזמן שהעיר העברית הראשונה עוד ניסתה להבין מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, זוג עולים צעירים, צבי ושרה, פתחו קיוסק קטן ברחוב דיזנגוף. הם לא ידעו שבין סירי הצ'ולנט והגפילטע פיש, הם מבשלים את אחד המוסדות התרבותיים החשובים בישראל.

כפי שכתב חיים חפר: "נווה מדבר פולני בארץ החומוס", זהו לא עוד ספר מתכונים (למרות שתמצאו בו את הסוד לשניצל המושלם ולרגל קרושה שגם בועז שרעבי חשב שהיא בוואריה). זהו מסע בזמן אל תוך "ספר האורחים" המיתולוגי של קיטון – ארכיון נדיר ומרגש שנחשף כאן לראשונה.

בין הדפים תפגשו את אלכסנדר פן, אשר העניק למקום את שמו; את חנה רובינא תופסת את השולחן הקבוע; את יגאל תומרקין משלם על טחול ממולא ברישום מהיר על מפית; ואת מנשה קדישמן מצייר כבשים על הקירות. כולם היו בניה, כולם אכלו את המרק של שרה, וכולם השאירו חתיכה מהנשמה שלהם על הקירות.

זהו סיפורן של ארבעה דורות של נשים – משרה המייסדת, דרך חדווה שניהלה את המקום בצחוק מתגלגל, אורנה שהכניסה את קיטון למאה ה־21, ועד גל – הדור הרביעי, שגדלה מתחת לשולחנות. נשים ששרדו מלחמות, תקופות צנע, שינויים קולינריים ומגפה עולמית, אך תמיד דאגו שהדלת תישאר פתוחה והסיר יישאר חם.

הספר הזה הוא הזמנה לשבת איתנו בשולחן, לדפדף בין יצירות אמנות ונוסטלגיה תל־אביבית, להריח את הניחוחות של פעם, ולהבין איך הפך "קיטון" קטן לבית גדול עבור כל כך הרבה אנשים.