ראשים מדברים

"לאן הברווזים עפים כשהבריכה ריקה?" עזרא שאל. זה נשמע כמו חידה.

אז זהו, שזה לא חידה ממש. זה ממש רפרנס לספר שהוא, בפער, מחזיק בתואר הספר השנוא עליי בתיכון – התפסן משידה שיפון של ג'יי די סליינג'ר – שם הולדן שואל לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא.

אז ממשיכים את חודש הגאווה שהחלטתי שאני עושה לכבוד יום הולדתי. ואיך היה "ראשים מדברים"? תיכף נראה.

הספר הוא מנקודת מבטו של מספר ללא שם. הוא נקלע לקטטה אלימה שממנו עזרא מחלץ אותו. עזרא לוקח אותו למאורה – שם העלילה של הספר ברובו מתרחשת, ושם המספר ללא שם (שלצורך העניין של הסקירה, נקרא לו אילן) מכיר כמה דמויות מפתח: בר, טרנסג'נדר שיש לו בעיות עם הוריו; דני, סשה, ובהמשך מצטרפים לחבורה עוד שני בני נוער – קיריל ושלומית. החבורה הזו הם בני נוער שננטשים לגורלם אחרי שהיה להם בעיות עם הוריהם, כל אחד מסיבותיו, ובמהלך הספר אנחנו נחשפים לטראומות שכל אחד מהם נושא, ולאורך הספר משובצים מדי פעם קטעים מתוך יומנה של דני, המדברת בגוף שני, ומדי פעם יש קטעים כלליים של אילן שמספר על דברים מאוד כלליים.

מה אני חשבתי:

במבנה די מעניין של פרקים קצרים שמחולקים לשישה, אף חלק לא שווה לרעהו, והחלק השישי הוא גם הכי קצר מכולם.

תראו, אני לא הולך לייפות את המציאות. הספר מעניין, אבל אני הרגשתי שהסופר מפספס הרבה מאוד מסרים שנזרקים כולם לספר אחד. תקופת הספר מתרחש בתקופת הרצח של שירה בנקי ז"ל ולכן הספר גם מסתיים במצעד הגאווה, כיאה לספר שכולו מדבר על בני נוער במנעד גדול של להט"ב – בין אם הדמות טרנסית, לסבית, הומו או לא. הבעיה היא שמרוב ניסיונות רבים להכניס את כולם ולתת לכולם מקום מרגישים שחלק מהם נזנחים בצד והרעיונות שלו מתמוססים. שלומית היא דוגמה מצוינת לזה – מדובר בדמות שמצטרפת מאוחר יותר בעלילה, ומאופיינת כדמות דתייה לסבית שמסבירה איך היא מרגישה להיות גם וגם אבל העלילה לא נותנת לה מקום להתפתח והיא נשארת כפי שהיא.

נישאר בעניין של המסרים – הרבה פעמים הרגשתי שהמסרים דידקטיים להפליא. הרבה סיסמאות של ואהבת לרעך כמוך וכ'ו. והרבה תקוות וחלומות של בני נוער שאבדו את דרכם בעולם האכזרי הזה שנקרא מציאות. גם אם הדמויות מתפתחות, אני הרגשתי שהן נשארו לא לגמרי מדוייקות, ושיש יותר מדי מסרים ופחות מדי קשר עלילתי. כל הסיפור של הספר הוא על חבורה שמסתתרת במאורה, ועל הבעיות שלהם. זהו. ובהמשך העלילה מתעבה מעט מעבר, אבל המסרים הדידקטיים קצת בולעים את זה והופכים את הרגשות שלי, כקורא בוגר, שמחפש משהו להיאחז בו. לצערי הרב, זה לא קרה כאן. לא הקסם הזה. לא הכיף. לא הנחמה. לא ההבנה. וזיהיתי פה עוד בעיה.

הבעיה, לדעתי, היא בדמותו של עזרא. דמות חזקה, שתלטנית, רחבה, ומאוד משמעותית בספר. אבל אני מצאתי בו גם תכונות מאוד רעילות ומאוד לא נעימים לקריאה. אני חושב שהוא דמות עם סיפור לא פשוט, אבל, לא הרגשתי שאני רוצה בשבילו סוף טוב.

דווקא בר הוא הדמות החיובית ביותר בספר הזה, וזוכה לסוף טוב, והוא הדמות המורכבת ביותר בעיניי שם. וגם כאן התפספס הסיפור שלו עם כיסוי עמוק של מסרים דידקטיים. קשה לי כשהדמות הזו מאוד בולטת, אבל צריך גם ללהטט בין עוד דמויות כאן. בעוד שאת דני וסשה קשה לי להבין, את בר אני מבין מצויין.

הבחירה של הסופר להחליט שהמספר שלו יהיה בלי שם גורמת לי להרגיש שאני עובר מסר נטול קשר רגשי לדמות. הדמות אמורה להיות בעל שם כלשהי כדי שאני אדע שזה דמות, ולא סתם מישהו. אז בהעדר קשר כלשהו לדמות, אנחנו מקבלים זוויות שונות על הדמויות שמסביבו אבל הוא עצמו לא באמת מורגש לי כדמות ראשית.

סך הכול, הקריאה הייתה מעניינת, אבל הרגשתי שזה פספוס גדול. אגב, ההקשר של שם הספר מתברר לי בפרק האחרון. וכמו כל הספר הזה, גם הוא מפוספס מכיוון שאני לקוי שמיעה, ולא הייתי מנחש בחיים שמדובר בלהקה.

טריגרים ותוכן רגיש: יחסי מין מחוץ למסך, סצנת אוננות מפורטת, הומופוביה, טרנספוביה, חיתוכים, הקאות, וזה הכול.

ראשים מדברים מאת ברוך יעקבי

ספר נוער זה, שיצא בסדרת פרא המצוינת (אין הנחתום וכו'.. אבל למי אכפת), ממשיך להביא לנוער הבוגר בישראל תכנים הקרובים אל ליבם ודמויות המייצגות אותן ואת ההתמודדויות המציאותיות שלהם בחיפוש אחר זהות, הגדרות, יחסים עם ההורים ויחסים בכלל, הצורך בשייכות, בנראות והכי חשוב: בבית.

'ראשים מדברים' מתרחש לפי ההקדשה בספר בשנות האלפיים לאחר הרצח בבר הנוער (2009) והרצח של של שירה בנקי ז"ל (2015). המיקום הוא חיפה, או ליתר דיוק באזורים הנטושים והאפלים של העיר (היית או דמיינתי קריצה ל'כנפיים שבורות' בסצנת הבריכה). המספר נטול השם וחבריו יוצרים לעצמם בית חלופי ומשפחה חלופית שבסיסה קבלה ללא שיפוטיות, תמיכה רדיקלית ועידוד לשאול שאלות ולחקור לעומק נבכי הנשמה. בני הנוער מתקבצים יחד במאורה, מעבירים את הזמן, משוחחים, אוכלים ארוחות שישי, מתמזמזים, מעשנים ורוקדים ומתוך השלמות לכאורה שנוצרה מחליטים ביוזמת בר (הדמות האהובה עלי) לחלוק את כל הטוב הזה עם העולם ויוצאים ביוזמות מקסימות ונוגעות ללב.

אומר שהתחלתי את הספר בחשש, אף התכתבתי עם הסופר קודם לכן מאחר וספרו הראשון 'מושלך' (שזכה בפרס שר התרבות לסופרים בראשית דרכם) לא החליק לי טוב בגרון. דווקא הקריאה ב'מושלך' הכינה אותי לנוף ולעולם החיפאי המלוכלך ונטוש המוצג ב'ראשים מדברים' שלקח את סיפור האהבה בעיני, הרחיב, פירט והביא דוגמאות. מדובר בשני ספרים שונים, אבל הקוראים בשניהם יכולים למצוא את הדמיון ואפילו את ההתפתחות העליליתית והדמויות המורכבות יותר שמופיעות ב'ראשים מדברים'. על כל פנים, כיוון שהתחלתי בחשש וחיפשתי מוקשים הייתי ביקורתית מדי והפריעו לי כל מיני דברים כגון הקלות שבה המחבר ועזרא מוצאים אחד את השני אבל בעיקר בשיח הפתוח, העמוק והפילוסופי של כל אחד מהפרטים בקבוצה. אני זוכרת ביקורות דומות כלפי דמויות נוער שכתבתי: "האם הנוער באמת מדבר ככה?" ואת התשובה שלי שאנה פרנק למשל, הייתה פילוסופית לא קטנה וכתבה בגיל צעיר מאוד דברים מופלאים כך שזה אפשרי. לאחר מכן סימנתי לי את קיריל המצטרף השני לחבורה והמהירות שבה הוא משתף על חייו, מצוקותיו וקשייו עם ההורים בלי להתבלבל מול חבורת נערים זרה. גם קושי זה היה פתיר בעיני: מניסיוני בעבודה עם הנערים שלי במעגל בנים (מועדון חברתי טיפולי לנוער) למדתי על כוחה של הקבוצה ואת המאמץ שהיחיד יכול לעשות לפעמים כדי להשתייך. ביקורת אחרת הייתה כלפי היחס להורים – ההסתייגות מהם כדבר כולל ופוגעני, הריחוק והאנטגוניזם – שחרה לי ביותר בזמן הפציעה של המספר שאפילו לא נוצר קשר עם המשפחה והם לא ידעו כלל על מה שקרה לו. ברגע זה הזכרתי לעצמי שמדובר בספר נוער ולא ספר לאמא של נוער ושאולי הקריאה צריכה להיות מנקודת מבט של אני הנערה (שעדיין שם בקיבעון נצחי) והיא הזכירה לי את העצמאות שלי, המרחק מבחירה מההורים והעובדה שלא סיפרתי להם דבר. מפחיד, הא? אני חושבת שמהרגע שהתחברתי אליה, נרגעתי קצת מהחשדנות האיומה והתמסרתי לספר וגיליתי שהוא בעצם נפלא (ושההורים לא הודרו לחלוטין וחלקם אף עברו תהליך).

אהבתי מאוד את הייצוגיות של מגוון מגדרים ונטיות לא כמובנים מאליהם אלא כמסע מאתגר לגילוי עצמי וגילוי המקום בחברה. בספר בני נוער שונים וכל אחד במקום אחר בתהליך שלו כאשר האחרים מקבלים וסובלנים לתהליך. דני יודעת שהיא לסבית, זה שטויות, אבל מי היא בלי אבא שלה שנטש? מי היא במערכת יחסים עם אימה האומנית השתיינית? המספר יודע שהוא הומוסקסואל, אבל הוא לא יודע מה זאת אהבה ומי הוא בכלל והאם מה שהוא חווה אמיתי או רק הפנטזיה שלו ואיך אפשר להבדיל בין השניים? סשה היא סטרייטית וחולמת על הבית והסבתא והחתול שעזבה ברוסיה ומנסה להבין איך להיות היא בארץ אחרת ואיך לשלב בין השתיים. עזרא בטוח בעצמו, הוא בי, הוא שואל שאלות ואוהב את המספר, הוא פה בכלל בגלל סיבה אחרת לגמרי שלא קשורה לנטיות המיניות שלו. יש לו סוד ומטרה וסיפור שתענוג לגלות ובו תיקון מרגש. בר הוא טרנס והוא בעיצומו של התהליך של מעבר מבת לבן אבל הוא לא מתחייב למגדר באופן מוחלט ורוצה את החופש להחליט, הוא כועס על אביו שמתגעגע לבת שלו (מזכיר קצת את 'פילקס לנצח' המעולה) אבל לא מוותר לו ומאפשר קשר אחר. הוא מוכשר בטירוף הן בציור והן במוסיקה אבל יותר מכל, הוא מהפכן. למרות הקשיים שלו הוא שם בשביל אחרים והוא זה שמוביל את מיזם הספסלים – לאפשר שיח עם בני נוער אחרים שמתקשים ואת מיזם המועדון – מועדון ריקודים לאותו נוער. אל החבורה מצטרפות עוד דמויות כמו קיריל מאוקראינה שרוצה לעצב שמלות כלה ושלומית, תלמידת אולפנא שמגלה את משיכתה לנשים (מודה לאל וליעקבי שנזהר לייצג אותה יפה מאוד, אני רגישה לייצוגים מעצבנים של דתיות ולמי שעוד לא מבין, הכותבת דתית).

מגוון בני הנוער ומגוון ההתמודדויות עשיר מאוד ולא נשאר רק בתמה המגדרית או המינית אלא נוגע בהרבה מסוגיות שבני נוער מתמודדים איתם, כפי שציינתי בפסקה הראשונה. בכך המחבר מצליח לברוח מקלישאות ולייצג נאמנה את אותם נערים כדמויות מורכבות, מלאות ושלמות.

אחד העקרונות החשובים ביותר בעבודה במעגל בנים הוא קבלה ללא שיפוטיות. לכאורה הבית והמשפחה צריכים לספק את אותה קבלה עבור הילד, אך עם גיל ההתבגרות, הנפרדות מהבית והמשפחה ומשימת החבירה לקבוצת השווים – כמו גם האתגרים של בני הנוער מול בני המשפחה שלהם, מותיר אותם בודדים בעולם ומתוך בדידות זו הם מייצרים לעצמם את המשפחה האלטרנטיבית שיכולה לספק קבלה זו. תמה זו של התגבשות הMISFITS (ב'הכול אודות סופי' גם קראתי להם 'חבורת המדוכאים') מוכרת בעולם הספרות והקולנוע ועוד לא נס ליחה. כיום יש את ספרי אליז אוזמן שהפכה לכוהנת בני הנוער של הקהילה הלהטב"קית אבל הדור שלנו עוד זוכר את "מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן, מועדון ארוחת הבוקר ועוד דוגמה שקפצה לי בגלל החלק שבו דני מנסה לדמיין את אביה: הסרט המעולה 'מעבר ליקום' עם מוזיקה של החיפושיות. כל עוד יש חברה יש את אלו שלא מצליחים להשתייך אל אותה חברה והאפשרות לייצר להם מקום משל עצמם, בית חלופי, קוסמת ונפלאה.

יעקבי, באמצעות בר המתוק, לא נשאר במאורה לנצח. גם המאורה היא סוג של ארון, סוג של שלב התפתחותי. עכשיו המשימה היא להגדיל את המעגל, להרחיב את גבולות המאורה, להכניס כמה שיותר MISFITS ולאפשר לכמה שיותר אנשים בית. אילו היה אפשר, אילו יכולנו גם היום, בית זה היה גדל והופך להיות העולם עצמו: עולם שבו קיימת קבלה ללא שיפוטיות שבו השונה והאחר יכולים להיות הם כפי שהם רוצים להיות באותו רגע נתון ללא סכנת חיים ועם תמיכה ואהבה.

בינתיים, יש את הספרות ושם אפשר למצוא את הקבלה שאותם בני נוער מחפשים.

(אגב, העטיפה מהממת! מזכירה לי אלמודובר)