רוחות עבר
ספר המשלב בין מתח עכשווי למסתורין היסטורי, תוך חקירה עמוקה של זהות, זיכרון ומשמעות האמת.
הוספת ביקורת
ביקורות
על מה הספר?
אלונה קדר היא סופרת ילדים בת שישים, גרושה + 2. הבת שלה, שירי, מגיעה אליה לפנות בוקר כדי לספר שיערה – החברה הכי טובה שלה – נעלמה. היא לא הגיעה לפגישה שלהן, לא עונה לטלפונים וגם לא בדירה שלה. הן. מנסות לדווח למשטרת צפת, אבל לא מתייחסים אליהן ממש ברצינות. אלונה מתחילה לנסות לחפש תשובות בעצמה, אבל מגלה הרבה מאד סודות שמסתתרים בעיר. במקביל, אלונה מתוודעת ליומן מלפני 400 שנה שכתבה של רחל – בעלת הבית של הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר״י הקדוש, ועל הקשרים בין העבר להווה.
מה חשבתי עליו?
נתחיל בדברים הטובים. אין ספק שחגית יודעת לכתוב באופן קולח וסוחף. מצאתי את עצמי נשארת עם הספר עד הלילה כי הייתי במתח ורציתי לדעת מה קורה. גם כשעשיתי הפסקות הכרחיות, המשכתי לחשוב עליו בלי הפסקה.
הדמויות בספר מגוונות ומעניינות, ומביאות זויות עולם שונות, פסיפס שלם של תרבויות.
קטעי היומן של רחל משולבים בספר בצורה מצויינת, מספקים הפוגות מהעלילה מצד אחד, אבל לא מוציאים את הקורא מהסיפור לזמן רב מדי מצד שני.
הגיבורה הסופרת (אלונה) מתמודדת עם משבר כתיבה סביב ספר הילדים שלה, בסדרת מיקלוש החתול. לכן מדי פעם היא מדמיינת את הסיטואציה כאילו היא חלק מהספר בחרוזים על החתול, וזה די משעשע ומשתלב בספר היטב.
מבחינת המתח והתעלומה, היו בספר טוויסטים יפים ומעניינים.
עם זאת, היו לי גם בעיות עם הספר.
התחקיר המשטרתי
התחלתי לקרוא ספרי מתח ולראות סדרות מתח בגיל מאד צעיר. ברור לי שמה שיש בספרים ובסדרות לא תמיד תואם למציאות, ושיש גם הבדלים בין ישראל לשאר העולם, ועדיין – היו בחקירה כל כך הרבה דברים מתמיהים שהכנתי רשימה חלקית לחברה שעובדת במשטרה והיא אישרה לי שלפחות חלק ממה שכתבתי אכן לא הגיוני בעבודה משטרתית. אני מניחה שהיה פה ניסיון להעביר כמה שיותר מעבודת הבלשות לאלונה, הגיבורה, כדי שהיא תהיה זו שמוצאת את הפתרונות ולא המשטרה. ועדיין, זה פשוט לא הגיוני בעליל. החקירה מלאה בחורים מאד מאד גדולים ומשמעותיים.
התחקיר על החברה החרדית
לחגית יש רקע וניסיון עם העיר צפת, וגם למדה על מיסטיקה ורוחניות במכללת צפת, ואין ספק שזה סייע לה מאד בתחקיר וברקע לספר. עם זאת, בכל מה שקשור בידע על החברה החרדית – התחקיר היה חסר מאד.
רוב הדברים הבעייתיים היו מינוריים יחסית, ניואנסים דקים שרק מי שמכיר את החברה החרדית מקרוב. למשל – בחירת שמות שלא מזוהים עם הקהילה החרדית / קהילת חב״ד. אבל היו גם דברים יותר גדולים, כמו לציין שהבחורים בישיבה נמצאים בחופש כי עכשיו סוף אוגוסט. אני תוהה מה יותר בעייתי, שראש ישיבה חרדי יגיד ״סוף אוגוסט״ במקום ״חודש אלול״ (בפרק אחר מציינים שבבוקר העירו את אנשי העיר לסליחות), או לא לדעת שבחורי הישיבה נמצאים בחופש דווקא בתקופת בין הזמנים וחוזרים לישיבה בראש חודש אלול.
לצערי יש עוד הרבה דוגמאות. כמו שחברה שלי ניסחה טוב ממני: זה לא ספר על חרדים, זה ספר על איך שהסופרת מדמיינת אותם.
היחס לחברה החרדית
חשוב לי להגיד שהספר עצמו לא בא עם אצבע מאשימה על החברה החרדית כולה, אבל האווירה שלו בהחלט כזאת. גיבורת הספר כבר מהרגע הראשון קופצת למסקנות מרחיקות לכת מאד על החברה החרדית. כמה שטיפת מוח אנטי-דתית צריך בשביל לקפוץ למסקנה שאם מצאו על קבר גופה שרחצו והלבישו בבגדים נקיים, זה בגלל שהרוצח הוא בטח חרדי שעשה ״טקס טהרה״, ולא – למשל – בגלל שהרוצח ניסה לטשטש עקבות? גם השוטרת בעצמה אומרת לאלונה שהיא קופצת רחוק ומנסה להרגיע אותה, אבל אני הרגשתי שזה יותר ניסיון להלעיג את המשטרה מאשר את אלונה.
זה משהו שמאד נוכח לאורך כל הספר. הגיבורה מנסה שוב ושוב לטפול האשמות על החברה החרדית עם דמיון מאד מאד פרוע. תדמיינו סופר לבן אמריקאי שכותב ספר שבו הגיבור מצהיר ש ״ג׳ים השחור הזה בטח הביא את כל החברים השחורים שלו והם ירדו למרתף ועשו טקס וודו עם כישוף שחור שהם למדו מאבות אבותיהם באפריקה, כי משם הם באו הרי, וככה הם פגעו בקורבן!!!״. זה היה מעורר שערוריה לא נורמלית וקינסול מיידי של הסופר – אלא אם הגיבור בסוף היה מגיע על עונשו ולומד לקח. אבל בארץ? בארץ אין שום בעיה להשתמש בחרדים שוב ושוב כשעיר לעזאזל או לטפול עליהם האשמות כחלק מסיפור.
אז נכון – הספר עצמו לא מנסה לעשות דמוניזציה לציבור כולו, אבל בין השורות יש שם הרבה מאד אנטי, מבוסס על דעות קדומות וחוסר היכרות, שרק מוסיף לדמוניזציה הכללית שקיימת בארץ.
היחס לרבנים
בחברה הדתית יש הרבה מאד דמויות מופת היסטוריות – מדמויות תנ״כיות כמו משה רבנו, דרך חז״ל, ועד רבנים מפורסמים. אלו דמויות שלומדים עליהן כמישהו שצריך להעריך ולחקות את הערכים שלו – מידת החסד, לימוד תורה, מנהיגות ועוד. אף אחד לא משלה את עצמו שכל הדמויות האלו היו מושלמות – גם ביהדות אומרים שאין אדם שלא חוטא. ועם זאת, יש הבדל עצום בין לדמיין שמשה רבנו היה אולי ילד שובב בילדות או שיקר לפעמים לאח שלו, לבין סיפור בדיוני שיוצר לו רקע מפורט יותר ומכניס לו שם פשעים ספציפים או חטאים דתיים ספציפיים. יש בזה משהו מאד כואב עבור הקהל שמתייחס אליה כאל דמות לשאת אליה עיניים. תנסו לדמיין, נניח, סופר דתי שכותב ספר דמיוני ובו יצחק רבין מככב כדמות משנית, וכחלק מפרטי העלילה הוא ממציא שיצחק רבין היה – נניח – נואף, מטייח פרשיית רצח חמורה, מקים כת, או חבר קרוב של פדופיל. אני חושבת שזה היה מעורר סערה מאד גדולה, לפחות אצל אלו שנושאים עיניים לדמות שלו.
כשסופר לוקח דמויות אמיתיות ומוכרות (במקרה הזה – האר״י הקדוש והרב חיים ויטאל) ויוצר להם רקע שכולל מעשים שליליים בעיני הקורא – זה משהו שמאד קשה לעיכול. זו היתה גם אחת הבעיות של חלק מהציבור הדתי עם ״מסכת תהום״, ספר שמצד אחד היה כתוב בצורה מדהימה, אך מצד שני לקח דמויות שכל נער דתי גדל עליהן בלימוד הגמרא, ועטף אותן באופי שלילי או הצמיד להם מעשים שליליים. מצד שני, זה לא ישנה הרבה מבחינה רגשית אצל קורא שלא מחובר לדמות הזו כלל. אז בנקודה הזו – אם אתם דתיים – קחו בחשבון שיכול להיות שיהיה לכם קשה לקרוא את הספר הזה.
טריגרים ותכנים רגישים
התאבדות, רצח, פגיעות מיניות, התאלמנות, דמנציה, בגידה.
הוצאת שתיים | 343 עמ׳ | אוגוסט 2025
הספר נפתח עם מחסום כתיבה שיש לאלונה, סופרת ספרי ׳מיקלוש׳ החתול. ובכך שביתה שירי מפתיעה אותה בשעת לילה מאוחרת מתוך התקף פאניקה על היעלמותה של יערה, החברה הכי טובה שלה שהייתה לבת משפחה. אלונה עוזרת לשירי לחפש את יערה וכך אלונה מגיעה אל יומנה של ׳רחל האשכנזית׳ – אישה שעלתה לצפת עם בן זוגה מארצות אשכנז, בתקופה שבה תושבי צפת היו לרוב אנוסים שברחו מספרד וזה היה הכינוי שקיבלה.
הספר ממשיך בתיאוריה של אלונה את מציאת הגופה של יערה, התחנפותה למשטרה כדי להיות קרובה לעניינים, הלווייתה של יערה, ההבנה שיערה לא התאבדה והחיפוש אחר הרוצח.
אלונה, שהופכת מסופרת ילדים לבלשית, עושה הכול כדי למצוא את הפושע או הפושעים ומגיעה בדרכים־לא־דרכים למקומות ואנשים שלא חשבה שתגיע אליהם.
שירי בת זוג של יאיר, בנה של ׳מלכה במלרע׳, שלמדה כמה חודשים עם אלונה בחוג למיסטיקה ורוחניות – ההיסטוריה של המיסטיקה היהודית לדורותיה – במכללת צפת, ופרשה כאשר הבינה שלא לומדים פרקטיקות רוחניות, אלא חקר היסטורי.
הספר מסופר בקולה של אלונה, שמספרת לקורא על מה שקרה לה בלשון עבר. התיאורים מאוד קונקרטיים ויבשים, מעין דיווח על האירועים שקרו לה.
היומן לעומת זאת כתוב בלשון הווה ומלא בתיאורים חיים על חייה של רחל האשכנזית, בקולה של רחל עצמה.
ישנו מוטיב חוזר של בריחה רגשית מתחילת הספר ועד סופו, כאשר אלונה צריכה לעכל סיטואציה קשה או סתם לנשום לרגע, היא בורחת למיקלוש החתול מספרי הילדים שלה, זאת אומרת, חושבת על בית של כמה שורות בחרוזים, כאילו יצא מתוך ספר מיקלוש.
לדוגמה:
"קוראים לה יערה אזולאי," הוספתי, "והיא משתתפת כשחקנית בסימולציות אצלכם. מכיר?"
"את הסימולציות? או את יערה?" הוא התחכם.
כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,
כזה שהטייטל שלו עושה רוח,
הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,
מרוקן מהאיש את כל האוויר.
הכינוי שאלונה קוראת מאחורי הגב של מלכה, ׳מלכה במלרע׳ הוא אחד מהכינויים הטובים שפגשתי בספרים.
ובהלוויה של יערה יש תיאור מצמרר של אימא של יערה, התיאור הזה, של אישה דמנטית שמגיעה להלוויה ולא יודעת מה היא עושה שם, ורגע הפיקחון הזעיר, צמרר אותי והלך איתי כמה ימים.
אלונה מעידה על עצמה לא פעם כטיפוס ציני שלא מאמין ברוחות ובמיסטיקה, אך בפועל נראה כי היא כן מאמינה, וכי הציניות היא ניסיון להצמיד לדמות משהו שהיא לא. ודווקא הציניות שהורגשה אמיתית הייתה לקראת סוף הספר, כשאלונה החלה לפחד ואז הציניות כיסתה על הפחד שלה.
הספר יצא בסדרת המתח של הוצאת שתים, אך לא חוויתי בו מתח, הרמזים שהיא שתלה גסים מדי, ובכך הפכה הדמות הראשית להרבה פחות אינטלגנטית מהקורא המצוי. ולא רק היא, גם החוקרת, שמשום מה הפיתוי הגדול שלה היה להיות בתוך ספר ילדים, גילי, האקס המיתולוגי של אלונה שחזר בתשובה ולמד תורה כבר איזה ארבעים שנה אבל כשהוא רואה יומן שמתיימר להיות כתוב במאה ה־16 לא יכול לזהות שמדובר בכתיבה שלא מתאימה לתקופה.
אפרופו היומן....
ציינתי כבר שהוא כתוב בזמן הווה ומלא בתיאורים חיים על חייה של אישה בצפת במאה ה־16. אז אוסיף כי זו כתיבה שיש בה show don't tell לעומת סיפורה של אלונה, משום מה. אני מניחה שהיא בחרה בכך כדי להכניס את הקורא לתקופה המדוברת, אך ישנן יותר מדי טעויות מכדי שהוא יוכל לספק את הקורא. טעויות שהבחנתי בהן בקריאה ראשונה מייד כשהגיע הקטע הראשון של היומן.
בתחילה החלטתי להניח בצד את העובדה שיומן מהמאה ה־16 כתוב בלשון הווה, יומן של אישה שמתארת מה עובר עליה בכל רגע נתון הוא משהו שלא הגיוני היסטורית וספרותית. יומן הוא אקט תיעודי, והאופן הטבעי לכתוב בו יומן הוא בלשון עבר, לְסַפּר בִּכְתב ׳מה קרה לי היום׳ ו׳מה אמרו לי׳ ועוד. ובכל זאת העובדה הזו הציקה לי, במיוחד מפני שהספר עצמו נכתב בלשון עבר בשפה דיווחית.
אך גם אם הנחתי לעובדה הזו, לא יכולתי להניח לטעויות הלשון הרבות שנכתבו ביומן.
להלן כמה דוגמאות:
"עשרה ימים יבוא ויחזיק בידי ושמא ליבי יעלה רפואה גם הוא. חנה יוצאת מפתח חדרם הקטן, וחיים מושך ממני את ידו. חנה אינה אומרת דבר. מביטה בי ואחר כך בחיים. בחוזרה לחדר היא מסננת דבר מה בשקט."
׳מסננת דבר מה בשקט׳ – לא מצאתי הוכחות, אבל כפי הידוע לי, זהו ביטוי מושאל שהופיע במקסימום במאה השנים האחרונות.
"חצאיתי מופשלת מעל ברכיי, כתמי עסיס הרימונים מעטרים צווארי."
חצאית – שם לפריט לבוש שהחל כ'שמלה חצאית' – חצי שמלה. כלומר, מהמותן ומטה בלבד. ולא השתמשו במונח לפני שנות ה־20 בערך. ֿ
"אני מטפסת על העץ, רימון נוסף קורץ לי בין ענפיו."
קורץ לי? נו ברצינות.
"אני דבקה בענף עליו אני יושבת."
אם היומן היה אמיתי המשפט היה נכתב כך: ״אני דבקה בענף שעליו אני יושבת.״ חוסר בש׳ הזיקה הוא טעות לשון שרווחת רק בשנים האחרונות. אף אחד לא היה חושב להשמיט אותה בזמן שעליו היא מדברת.
"שמעתי כי בחצרו של רבי יהודה אבירלין, ניתן לשכור חדר למגורים."
ניתן – פועל בהטיה שרק בשנים האחרונות התחילו לחשוב בטעות שהוא ראוי להחליף את המילה ׳אפשר׳. בזמנו אין מצב שהיה שימוש בפועל הזה במשמעות הזו. ניתן לי ספר – הגיוני. ניתן לשכור חדר – טעות לשון שרווחת רק בימינו.
"בימי השבעה לא רחצתי שערי, ותכשיטים לא ענדתי. נוהגת צניעות בכל אשר אלך, ונותנת כבוד לנשות הרבנים."
לאלו שלא בקיאים – ביטוי תרגומי (או אנגלוז בסלנג) היא השפעה של שפה זרה לשפה העברית. היום יש הרבה ביטויים בעברית שהגיעו בהשפעת האנגלית, יש ביטויים שמחדשים את העברית ויש ביטויים שמוזילים אותה. הוזלה היא שימוש מיותר בפעלים שמאריכים את המשפט כדי לבטא מושג שבעברית יכול להתבטא במילה אחת.
גם שימוש בפעלים כמו ׳לתת׳, ׳לקחת׳, ׳לעשות׳, במקום בפעלים הנכונים בעברית. דוגמאות:
לקחת חלק – To take a part– להשתתף. לקחת החלטה – To make a decision – להחליט.
לתת הבטחה – To make a promise– להבטיח. לתת רשות – To give permission – להרשות.
ולתת כבוד –To give respect – לכבד, או לחלוק כבוד!
ואלו ממש רק מעט מהשגיאות שיש ביומן.
מייד עלה בי שהיומן מזויף ויהיה לו קשר ליערה ולמוות שלה, חשדתי שאולי תהילה כתבה אותו, או אפילו גילי, הרי כל מי שהיומן הזה עבר דרכו אמור היה להבין מייד שמדובר במשהו שנכתב היום, מישהו ניסה לזייף משהו. אבל מתברר שלא. שהיומן נשאר בגדר 'כנראה יומן אמיתי' עד למילה האחרונה בספר.
בהתחשב בכך שהדמות הראשית למדה פיענוח כתבי יד היא הייתה צריכה להבין מייד, בדיוק כמוני, שהיומן מזויף. גם מלכה במלרע וגם גילי למדו הרבה מאוד על שפת התקופה הזו, מישהו מהם היה אמור להבין שאז לא דיברו ככה והוא בטוח נכתב היום.
ובכך שגיאות לשון אלו יוצרות כשל ספרותי כבד.
נכון, היא ניסתה לפתור זאת בכך שהכניסה הבעת ספק באמינותו של היומן, ובכך שזה לא משנה לעלילה כי ההשראה שנלקחה מזה מספיקה. אבל עצם העובדה שאף אחת מהדמויות אפילו לא חשדה שזה לא אמיתי, כי השפה ממש לא מתאימה, היא החור הגדול בעלילה, והפתרון עצל מאוד.
אבל העיקר שכתוב שם ׳גזוזטרה׳ ו׳רוח קדים׳...
בהמשך עלילת הבילוש אלונה נחשפת לקהילת חב״ד. וגם אם אניח בצד את הייתור של הפיתול הלא הכרחי בעלילה, שיש לי הרגשה מהי הסיבה לכניסתו לשם, היא כתבה שילדים שרודפים אחריה צועקים לה קללות ביידיש. כל אדם שמכיר את קהילות החרדים יודע שקהילת חב״ד לא דוברי יידיש, אם הם יהיו דוברי שפה זרה זה יהיה מהסיבה שהם חיו במקום אחר, ולרוב אנגלית – כי בניין החסידות המרכזי של קהילת חב"ד הוא ה־770 בניו יורק, מקום מגוריו ומשרדו של הרבי. כך שאפילו לא נעשה מחקר בנושא.
אבל יודעים מה? אני לא מניחה בצד את הייתור, כי ההרגשה שיש לי לגבי הסיבה שהיא כתבה את הפיתול הזה קשה מדי.
אני מרגישה שהיא רצתה בכל הכוח להכניס את טקסי הפולחן שנחשפים לאט לאט ופשוט מצאה דרך מעוותת להכניסם לספר בלי שיש לה הרבה ידע לגבי מה באמת קורה שם.
יש בספר עוד בעיות שאיני רוצה לכתוב כי יש בהן ספוילרים, כמו רמזים גסים מדי, דמויות לא אינטליגנטיות והקורא מבין את הרמזים הרבה לפניהן, ופתרונות קלים מדי לסגירת העלילה.
כך שמדובר כביכול בספר מותחן בלשי, שאינו מותח ואף יומרני מאוד, כי מתיימר לדעת כל כך הרבה על התקופה, הקהילה והטקסים המדוברים, אך בסך הכול הוא גיבוב של כמה 'ערכים מוספים' שהוכנסו בכוח לְעלילה שהייתה יכולה להיות מרתקת מאוד.
לשיקולכם:)
הגעתי אל "רוחות עבר" לאחר כמה ספרים שהתחלתי ועזבתי. כן, כן. משבר קריאה. רפרפתי בין הספרים שהמתינו לי וביניהם ספרה האדמדם של חגית. זכרתי שהגיבורה שלו היא סופרת שכתבה ספרי ילדים העוסקים בחתול. הערכתי וחיבתי למאירה ברנע גולדברג ו"כראמל" גרמו לי להרים את הספר וטוב שכך. ולא, אין שום קשר (שאני זיהיתי) למאירה או לכראמל.
📖 במה עוסק הספר?
אלונה היא המחברת של סדרת ספרי הילדים המצליחה "מיקלוש החתול". במסגרת המאמצים שלה לכתוב את הספר החדש בסדרה, היא מגיעה לצפת ומחפשת השראה. הדבר האחרון שהיא צפתה לו היה להוביל את חקירת הרצח של יערה, החברה הכי טובה של בתה, שירי.
בעוד ששירי מנסה להמשיך בחייה ולהניח ליערה לנוח על משכבה בשלום, אלונה לא מסוגלת לוותר ולשחרר. הפרטים לא מסתדרים, עוד ועוד רמזים מתגלים ואיתם גם דמויות חדשות-ישנות הנכנסות לחייה ומעלות יותר שאלות מאשר תשובות.
אחת מהדמויות הללו היא גילי, כיום רב בצפת ובעברו בן זוגה שהשאיר אותה מאחור במסעו למצוא תשובה. באופן אירוני, בעל התשובה הוא זה שמעלה עוד ועוד שאלות שמקדמות את מסעה של אלונה אל עבר האמת המסוכנת.
📖 מה חשבתי על הספר?
+ דמויות מורכבות: הדמויות, ובראשן אלונה, הן דמויות מורכבות ומרובות רבדים. אלונה היא לא 'פשוט' סופרת ילדים, אלא היא גרושה שבנתה מחדש את חייה ואת הערך העצמי שלה דרך כתיבת ספרי ילדים. היא לא 'סתם' מבקרת בצפת, אלא מקימה בית מפלט ומסתור לבת שלה, למקרה שזו תנטוש את בן הזוג. היא לא פוגשת 'במקרה' רב, אלא בן זוג מלפני עשורים שחזר בתשובה ובמסע שלו לא היה מקום עבורה. לפחות עד עכשיו.
+ דרמת מתח: לא מדובר בספר מתח קלאסי. אין לנו בלש משופם ושמנמן שמעביר את לילותיו עם בקבוק וויסקי ומפצח רמזים, אלא אישה מבוגרת שמתערבבת בחקירת רצח שנוגעת בה, במשפחה שלה ובעצבים חשופים שהיא היטיבה להסתיר לאורך השנים. מי שמכיר את מלאכת העריכה של מעין רוגל, ירגיש את המעורבות האישית שלה בספר ואת האופן בו היא והמחברת מנווטות ומובילות את הקוראים ברכבת הרים.
+ מיקלוש החתול: מיקלוש הוא לא כראמל. מדובר בדמות מספרי ילדים בחרוזים שאלונה מחברת. הדמות הפכה לחלק כל כך אינטגרלי בחייה עד שחרוזי מיקלוש נעשו סוג של הפרעת טורט שמלווה אותה. כל אירוע יוצא דופן מלווה בחמשיר מיקלוש המותאם לו וזה נותן לספר סגנון ייחודי ומצחיק.
📖 לסיכום...
דרמת מתח מוצלחת עם טון וסגנון ייחודי ומעורר חיוך. קראתי בקריאה אחת ונהנתי מאוד. מומלץ בחום.
שאלתי את חגית לגבי ההשראה לכתיבת ספרה, ולדבריה "במסגרת הלימודים, נחשפתי לתקופת המקובלים של צפת , המאה ה16. פרופסור אידל, גדול החוקרים של הקבלה, לימד אותי והדביק אותי בתשוקה שלו לתקופה. כמי שקראה וקוראת המון ספרי מתח, ואף כתבתי בסוף כיתה ז' ספר כזה. ידעתי שאני רוצה לכתוב הפעם מתח. מכאן לקחה אותי הדרך לפרשיית הרצח ולאלונה שהפכה בעל כורחה לבלשית."