רחוקה מהבית

רחוקה מהבית מאת איילת הלפרין קייטס

אני מנסה לתת לספר לשקוע, לאפשר, לחדור מבעד לכל ההגנות כדי לכתוב את הסקירה הכי הכנה שאני יכולה. וזה לא פשוט כי מחד אני ממש מבינה את אודיה ומאידך ממש לא.

אודיה, אישה דתיה, נשואה לינון (המעצבן) ולהם שלוש בנות. כשאודיה מפוטרת מעבודתה ובהכנות לבת המצווה של בתה האמצעית, משהו מתעורר בה. גלית, חברה מהעבודה מבקרת אותה עם עציץ ומספרת שהחליטה להתגרש. כאילו שתלה עם העציץ את הרעיון במוחה של אודיה, הנ״ל מתחילה להתבונן בינון, במערכת היחסים שלהם ובחיים שלה בכלל. החינוך הדתי שקיבלה וההשפעות שלו על עיצוב חייה, תפיסת הזוגיות, ההורות והגוף הנשי מעורר בה סלידה בייחוד כאמא לבנות המשחזרת את אותו מבט קשה ופטריארכלי. כאישה דתית ואמא למתבגרת הזדהיתי מאוד עם אתגרי האימהות הדתית פמינסטית מול חוקי הצניעות ופריצתן על ידי בנותינו. גם אני מצאתי את עצמי מבקרת את גובה החצאית/מכנסיים של בתי ובוחנת את הגוף בעיניים המדומיינות של גברים טורפים. ה׳ יודע שפגיעות מיניות קורות גם כשהגוף מכוסה היטב. המבט הזה, החרדות הללו, הכפיפות הזאת לתפיסה מעוותת של הגוף הבהילו אותי והכריחו אותי לחשוב אחרת, לאפשר, לשתוק.

מאיה המקסימה, בתן האמצעית של הזוג המלכותי, לומדת לקרוא בתורה לבת המצווה והכוונה הייתה לקריאה במניין נשים – דבר מותר במסגרת ההלכה. בקשתה של אודיה לקיים מניין זה בבית הכנסת נדחה פעמיים בשל תפיסה צרת אופקים של בעלי השליטה במקום. אני זוכרת שגם אותנו דחו בבקשה דומה אבל פרובוקטיבית קצת יותר – קריאה בתורה במניין משפחתי, שם ההיתר עוד לא מובהק. הקורונה באה ובת המצווה של בתי הייתה בזום וירדנו מזה. התסכול והזעם של אודיה מובן לי, האדישות וחוסר השותפות של ינון במאבק הזה מתסכל עוד יותר. כל זה אינו מסביר את פעולותיה המוגזמות של אודיה שחורגות מתפקיד האם לתפקיד הלוחמת בסגנון ״החירות מובילה את העם״. בכלל, תהליך עזיבת הדת (אך לא אמונה) של אודיה חוטא לביקורת שלה ומצויר באופן אירוני כפעולות הנכפות עליה מתוך איזה כוח פנימי מתמרד ולאו דווקא כבחירה מושכלת. ככזה התהליך שהיא עוברת מרגיש כמו משבר, התמרדות או רקיעה ברגליים מול החברה הדתית ובורא עולם.

אני מבינה את הכעס שלה והתסכול הן כלפי החברה הדתית לאומית בישראל וחוקיה הנוקשים (כאישה דתית גם אני חוצנית לאותה חברה וככל הנראה נחשבת בשולייה) והן כלפי בורא עולם כשהיא צריכה להתמודד עם מחלת סכרת הנעורים של בתה הבכורה. כשאת מאמינה בכוח עליון המסובב את הבריאה מין הסתם תפני אליו בהאשמה כשמשהו רע קורה. המלחמה האחרונה בהחלט מתחה היטב את ״הברוגז״ שלי איתו. אולי בגלל זה הרגעים הטהורים הללו של געגוע, תשוקה ורצון לחיבור המתבטאים בטבילה שלה בים במיאמי, בברכה על הנרות שם, או במשקל העצום של המילים ״השיבני ואשובה״ (או ציטוט אחר באותו רעיון) יפים בעיני ברצון להתחבר אליו אבל כשהוא מקבל אותה כמו שהיא. בלי תנאים, בלי הגבלות לבוש, בלי התוספות והקשיים שהערים הממסד הדתי. לא בכדי משפחתה האמריקאית הייתה פתוחה יותר או היא מוצאת את השקט האמוני דווקא שם. בניגוד לישראל ולקשר הפוליטי החזק בין דת למדינה, בארצות הברית החופש להיות יהודי דתי רחב יותר. יש סבלנות לזרמים שונים ומקום לחגוג את היהדות שלך בצורה מאפשרת. החינוך הדתי שלי בישראל איים עלי שגרוע הרפורמי מהחילוני כי בעוד השני אינו נוגע בדת, הראשון מעוות אותו. החיים שלי בארצות הברית חינכו אותי אחרת – גם נשים דתיות בזרם האורתודוקסי שהיו חלק מהקהילה, הסתובבו בגופיה וג׳ינס (שלא לדבר על גילוי ראש) ולא נשפטו על כך.

כך שהביקורת שלי היא אינה על רגשותיה של אודיה או הצורך שלה להוריד את כיסוי הראש ולוותר על שרוולים. אני מאמינה כי אילו היה מרחב הבחירה ושקט הקיום להיות אתה בחברה הדתית, לא היה צורך למרוד. הביקורת שלי היא כי פעולות עזיבת הדת/הלכה של אודיה נעשות בצורה שאינה מתווכת היטב לבנותיה. היא מתנהגת כמו מתבגרת המרוכזת בעצמה וטועמת בהתלהבות מהפרי האסור (טוב, אולי לא התלהבות, בכל זאת ייסוריה בולטים) ומלבד החשש איך הוריה או אנשים אחרים יגיבו – לא חושבת על ההשפעה בתוך התא המשפחתי. כשהיא כן, היא מתייסרת על כך. אולי הדבר אינו בשליטה, אולי היא צריכה להבין בעצמה קודם מה היא עושה ומה היא רוצה לפני שתוכל לתווך במילים לבנותיה, אבל כאימא, המסע האישי שלה אינו מתקיים בריק, ולכן היה לי מאוד קשה עם הדמות הזאת. השיא היה בהפגנות או בצעקות בבית הכנסת ותגובתה של מאיה שימחה אותי כי היא הבהירה להורים, כי בכל קונפליקט זוגי מחריף ואיום – יש קרבן.

לגבי מערכת היחסים עם ינון לו היא קוראת מדי פעם בזלזול ״האדון״ (מודה שזה צרם לי), נראה שעם הדת או בלעדיה נוצר שם שבר בלתי ניתן לריפוי וככל הנראה כפי שאנחנו מגלים, גם נולד מתוך שבר אחר. הנקמה שלה בדתיותו הקיצונית המתבטאת בהוצאת הבת הגדולה מחוג ריקוד ״לא צנוע״ על ידי קיום יחסים ללא טהרה – קשה מאוד ומבטאת היטב את חוסר התקווה ביחסים.

לסיכום, מתבונן מהצד או קורה נמהר יכול לחשוב ש״רחוקה מהבית״ הוא סיפור של חוזרת בשאלה שלפתע מגלה את עצמה ומשילה את חובות ההלכה אחת אחת, אבל הוא למעשה סיפורה של אישה שמחפשת את עצמה ולומדת לבחור אחרי שנים רבות שבהן נתנה לאחרים (הלכה, הורים, בעל, חברה, פחדים) להכתיב לה מה לבחור.

במאמר מוסגר אוסיף כי יש לי אלרגיה קשה לספרים עם ביקורות נוקבות על החברה הדתית (לא שחסר לי) או אנשים דתיים מאחר ולא חסרה שנאה בעם שלנו. כאישה דתיה שגרה שנים בתל אביב (ולמדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה שם) ספגתי לפעמים את אותה השנאה באופן אישי ולא נעים. עצם החצאית שלי לימד אחרים שככל הנראה רצחתי את רבין ואחת מהעבודות שלי בקולנוע הייתה על ייצוג הדתיים מתחילת הקולנוע הישראלי ועד שנות ה90 שם שחטתי בין היתר את סצנת הסקס (אונס) בסרט ״קדוש״ האיום. הייתי מאושרת עד הגג כשכל העולם ואישתו התאהבו בגיבור החרדי של שטיסל וחשתי שנעשה פה תיקון עולם. להלן ההגנות שלי בקריאת הספר ״רחוקה מהבית״. שמחתי לראות את הייצוג ההוגן והבקיאות בעולם ההלכה ובאפיון הדמויות. כאבתי את תחושותיה של אודיה כי אין לה מקום או מרחב מחיה בתוך העולם הזה. אהבתי עד מאוד כי גם לאחר השלת כל הסממנים החיצונים, אחרי הבחירות לאי קיום המצוות, אומרת אודיה לבועז כי בפנים היא עדיין הילדה הדתיה הקטנה. אני חושבת שזה אחד הרגעים החשובים ביותר בספר המציבים זרקור על החינוך הדתי עצמו ועד כמה הוא נחרט בגוף ובנפש.

עיניים דומעות, בטן שמתכווצת בכאב, פה פעור וקריאות התפעלות - אלו היו מנת חלקי בזמן שקראתי את "רחוקה מהבית" של איילת הלפרין קייטס.

אקדים ואומר שבספרה הקודם שהיה במהותו קומדיה רומנטית (הבית של הלב) משפט אחד בעיקר עשה לי קווץ' בלב: "אני יודעת שאלוהים אוהב את הבקסטריט בויז." כל מילה במשפט הלכאורה תמים הזה של הדמות הדתייה שחורגת מהשורה ונוסעת להופעה של להקת בנים, הייתה מדויקת וכל כולו מסתיר זעקה ממעמקים. הרי למה לומר את המשפט הזה אם לא מתוך מתוך שכנוע עצמי ("אני יודעת") שליושב במרומים אין בעיה עם תרבות הפופ הלועזית שאת כל כך כל כך אוהבת, ועם כל מה שנלווה אליה, למרות שזה לא הכי הצנע לכת שיש, ושלאביך שבשמיים אין בעיה עם מי שאת.

לכן כשאיילת אמרה לי שהיא כותבת ספר שיעסוק הארד קור בהתמודדות של אישה דתייה עם התפיסות המגבילות של החברה שסובבת אותה, הייתי אחוז ציפייה כי ידעתי שאוהב את הספר שלה, הרי כתיבתה קולחת, הרעיונות שלה יצירתיים, הלב שלה גדול ונראה שהיא יודעת על מה היא מדברת.

כתב היד שזכיתי לקרוא קריאה מקדימה ענה על הציפיות אבל "רחוקה מהבית" המוגמר (עם השם והכריכה המדויקים) השאיר אותי ללא מלים. אם אחד הספרים שהכי זכורים לי היה "הבוקר הראשון בגן עדן" שמתאר כמה קשה היה לגדול כילדה, נערה ואישה חילונית בישראל שני עשורים אחורה, וכגבר צעיר נתן לי נקודת מבט שלא הכרתי על העולם מבעד לעיניה של אישה לפני עידן ה-ווק והמי טו, עכשיו למדתי על הקשיים של אישה ישראלית בת דורי אבל מסוג מסוים. מדובר באישה דתייה לאומית שמעוניינת לחוש חופשייה לבטא ללא הגבלות מיוחדות את נשיותה בלבוש, בריקוד ובשיר או פשוט שלא יאלצו אותה לבצע טקס טהרה מפוקח פעם בחודש כדי שבעלה יוכל לגעת בה שוב, בשעה שהיא אינה מעוניינת בכך ושואלת שאלות כמו: למה אני צריכה להיות מנודה כשהגוף שלי עובר תהליך טבעי לחלוטין?

זה מה שקורה בספר לאודיה שזמן רב לא מרגישה בנוח עם ציוויי החברה השמרנית בה היא חיה, שגרמו לה מבלי משים לריחוק מבעלה שרק הולך ומתחזק בדת.

הכל מגיע לנקודת רתיחה כשבנותיה עומדות לחוות את הקיפוח שהיא השלימה איתו לגבי עצמה.

ילדה אחת רוצה לקרוא בתורה בבת מצווה בבית הכנסת והקהילה מתנגדת למרות שמדובר בקריאה בפני נשים בלבד, כי - זו לא דרכנו ואנחנו לא רפורמים. לילדה אחרת אומרים - היה נחמד מאוד כשרקדת בלט כילדה אבל כנערה, מוכשרת ככל שתהיי, זה כבר לא מתאים - אנחנו דתיים.

ואודיה מחליטה למרוד. כלומר היא לא מחליטה - היא פשוט כבר לא מסוגלת לקיים חלק מהמצוות ומוצאת את עצמה מחללת שבת ומצפצפת על הבלנית ואחר כך גם על בעלה.

הספר מתאר את ההווה של אודיה שמתרחש בימינו אבל גם את ילדותה ונערותה שבה היה נהוג למשל שבשולחן השבת הבנות מגישות לבנים את האוכל ולפעמים בגלל זה גם לא נשאר להן עוף. איילת הלפרין קייטס מתארת את חוויותיה של אודיה אז והיום בצורה כל כך חיה ורגישה ומציפה קשיים של לא מעט נשים שחיות בחברה שציווייה, האמורים ואלו שלא אמורים, לא מתאימים לרצונותיהן. בעוד שמצד אחד להיות מנכ"ליות, בתפילה הן יצטרכו לשבת רחוק ומאחור, לא שותפות מלאות לפולחן שהוא מרכז חיי הקהילה. בבר מצווה הבן יחגוג את בגרותו קבל עם ועדה אבל הבת - לא. תמונות מהסרט ינטל חזרו אליי "איפה כתוב שאני לא יכולה לטעום מכל פרי שעל כל עץ?" וגרמו לי להבין שלא הרבה השתנה מהבחינה הזאת מאז אותם ימי העיירה היהודית.

כל הנושאים האלו מדוברים בכאב בספרה של הלפרין קייטס. במסגרת הדרמה המשפחתית (והאישית) היא מביאה את אודיה לסוג של הגליה עצמית מקהילתה תוך כדי גילוי עצמה, ומשמיעה את קולן החשוב של נשים רבות שמרגישות אותו הדבר ובכלל של כל מי שמרגיש לא שייך בגלל הסתירה בין רצונותיו הבסיסיים ביותר לבין ציפיות הסביבה ודרישותיה.

הכתיבה של איילת עשירה ומלאה דימויים - חלקם מהיהדות וחלקם מתרבות הפופ וולט דיסני, היא משלבת בצורה יפה נשגב וקליל ויוצרת רגעים דרמטיים ומרגשים שאני לא אשכח, רגעי "וואו" של - מה קראתי עכשיו ולמה אני עכשיו בהלם?

כל פרק לא רק מספר את הסיפור, הוא ארוג בפואטיקה, אסוציאציות, מחשבות, חלומות ועוד אמצעים ספרותיים לא שגרתיים. התחושה שלי כמעט מכל פרק הייתה שעברתי חוויה, תחושה שהלכה והתעצמה ככל שהסיפור מתקדם ותופס תאוצה ואודיה צוללת עמוק יותר לקונפליקטים שלה שמערבים גם חבר ילדות שהתחלן והיה יכול פוטנציאלית להיות בעלה אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, את בית הוריה אליו היא רוצה להרגיש שייכת, ואחד אלוהינו עליו היא לא מוותרת.

איילת הלפרין קייטס החיה בחברה דתית כתבה ספר אמיץ וחשוף, שמעורר רגש ומחשבה, ספר המספר על אישה דתייה מסוג מסוים, שגרם לי כגבר חילוני להתרגש ולהתפעם.

אז האם אני חושב שזה ספר מושלם? לא. היו איזה 3-4 פסקאות, בעיקר בפרקים הראשונים שהייתי משפר להן את הזרימה עריכה-ווייז.

האם אני חושב שזה ספר חובה? לטעמי כן.

האם התחברתי אליו? בטירוף.

האם אני חושב שהוא יעורר דיון? אני משוכנע שכן.

האם צריך לעשות ממנו סדרה? בוודאות.

האם הוא יזכה בפרס כלשהו? כולי תפילה.

כי הכי מגיע לו.