שולמית מאושרת

שולי מאושרת.

רוני, הבכורה בת השנתיים, מנמנמת על כתפה, פניה הוורדרדות נמעכות אל מחסה צווארה. היא נושאת אותה בידיה על אף שהיא בהיריון מתקדם. ברחמה מתפתחת עדי. היא חשה בבעיטה קלה המותחת את בטנה מבפנים. זאת משפחתה הקטנה: עדי היפה שעדיין ממתינה לצאת לאוויר העולם, רוני המתוקה, מתוקה כגרגר סוכר, ואלון, בעלה המקסים.

היא מאושרת. עבורה האושר נמצא בחיי השגרה. בַּוודאות שדבר לא עומד להשתנות. האושר שלה נמצא בַּקיים ולֹא בָּאפשרי.

ב־7 בחודש אוקטובר שנת 2013, שולי מאושרת.

ביקור מקרי בספריית בית אריאלה, בבוקרו של יום חול, מטלטל לחלוטין את בועת האושר של שולמית, המכונה שולי, ומעמת אותה עם עבר כואב וקשה, שאותו הדחיקה שנים. היא פוגשת איש זר, אך הזר איננו זר, הוא מיכאל, שנמצא שם במקרה, או שלא במקרה בכלל. הפגישה סוחפת אותה למסע גילויים בן שלוש יממות.

המסע הכפוי יעיר שדים מרבצם, יאיר באור חדש את סיפור חייה ואולי גם יפתור תעלומה שנחה בבסיס קיומם: מי לעזאזל הרג את עדיאל קינן?

בספרו השביעי, שולמית מאושרת, מביא דורון שנער לכדי שלמות את קולו המיוחד, הנפתל והמסקרן, שכבר היה לו לסימן היכר, ורוקם סיפור שמצד אחד הוא מציאותי עד כאב ומאידך מפלרטט לעתים עם הלא ריאלי, סיפור המבקש לפענח את אחת התעלומות הגדולות בהוויה האנושית: מהו האושר וכיצד אוחזים בו כך שלא יחמוק.