שירת סרטני הנהר

קאיה (קתרין קלרק) היא 'ילדת ביצות' יחפה ופרועת מראה המתגוררת באזור נידח בצפון קרוליינה בסמוך לעיירה ברקלי קוב. עגה בסגנון "כנאדוני/כנגיברת" ו"מז'תומרת". שחורים עדיין מופלים במידה מסויימת.

אִמה שקצה בחיים במחיצת בעל אלים והתפרצויות זעם בשל טראומה שריסקה את רגלו ונפשו במלחמת העולם עזבה כשקאיה כבת שבע והצעירה בין כמה אחים העוזבים בזה אחר זה ולאחר מכן האב.

נותרת לבד בעוני קשה ואיכשהו לומדת לשרוד תחילה במכירת צדפות, מושא ללעג ודעות קדומות כ'זבל ביצות' בשל הופעתה המוזנחת וחוסר השכלה בסיסית לאחר יום אחד בבית הספר אחריו לא שבה לשם.

הספר נע בין צירי זמנים- כעשרים שנה בהן גדלה קאיה מילדת פרא שלא ידעה לספור כסף לצעירה נאה ואינטליגנטית שלמדה לקרוא והרחיבה אופקים הודות לטייט המתגלה מגיל צעיר כחבר נאמן, סבלני ואוהב. רוחשת אהבה לטבע אותו היא חוקרת ומתעדת ביסודיות. היא יוצרת קשר קרוב ומיוחד עם זוג שחור מבוגר המסייע לה בדרכים שונות.

הציר השני הוא מפנה המתחיל בשנת 1970 כשהיא הנאשמת במשפט רצח אפשרי סביב תעלומת מותו של צ'ייס אנדרוז, צעיר מקומי מקובל, נשוי אך רודף שמלות שהיה לו בעבר קשר עם קאיה שהסתיים ברע. הוא נמצא מת לאחר נפילה קטלנית בנסיבות לא ברורות.

וסוגר בפרק הסיום לאחר שנים רבות.

יש בספר רגעים יפים, עליות ומורדות. איחוד משפחתי, יחסם החם של בני הזוג מייבל ו'קְפוֹצי' (על שום נטייתו לקפץ...) והקופאית המחזירה מכיסה יותר עודף מהמגיע לילדה הענייה. המתנה הראשונה שקיבלה בגיל העשרה מטייט המרגשת אותה מאד בצד משברים ואכזבות.

מה שפוגם בעלילה המתפתחת על שנים רבות והכתיבה הסבירה באופן כללי היא פירוט מוגזם עד מריחה. תיאורים ארוכים ומייגעים מדי של עולם החי והטבע- טוב במינון סביר, כאן מוגזם ביותר. לא צריך לפרט כל עלה וציפור. חפירה. תחושות והרהורים של הדמויות המרכזיות וחקירת המוות, לעתים על גבול הנאיבי. משהו לא אמין, ילדה בת עשר בקושי מפרנסת את עצמה? להגיד שזהו ספר מדהים ומופלא-ממש לא.

Where The Crawdads Sing by Delia Owens

שירת סרטני הנהר, בתרגום העברי, הוא ספר נפלא, פיוטי וכואב המשלב בין הטבע הפראי לטבע האנושי. זהו סיפורה של קיה, נערת הביצות, הגדלה בבדידות מחפירה ההופכת לבדידות מבחירה בבקתה של משפחתה אחרי שזו עזבה אותה בהדרגה. ראשונה עזבה האם בנעלי האליגטור הגבוהים ולא חזרה. קיה, בהכרותה עם הטבע סביבה, מנסה לפענח את הרעיון כי אם עלולה לעזוב את ילדיה ולא לחזור. במהלך השנים זיכרונותיה יחד עם מידע שמגיע מאוחר יותר מאחיה, כולל חוויות אישיות שלה עצמה, עונות לשאלה למה ואיך. אחרי האם, האחים הגדולים עוזבים ואף, ג׳ודי, האח הקרוב ביותר שלימד אותה כיצד לשרוד בטבע, איך להיות שקטה מאוד ואיך להימנע מהאב השיכור והאלים. קיה נותרת בבקתה עם אביה, רק בת 6 ולאחר תקופה של גמילה בה הוא מלמד אותה לדוג והם צוברים חוויות נפלאות, הוא חוזר לבקבוק ונעלם סופית כשהיא רק בת 10. קיה לומדת לשרוד לבד, ג׳מפינג כהה העור ואישתו הופכים למעין הורים רחוקים שמנסים לעזור ככל יכולתם, טייט, חברו של ג׳ודי גם מנסה לעזור, מלמד אותה לקרוא וגם נוכח בזמן שהיא מקבלת את הוסת בפעם הראשונה, ארוע מביך עד כאב, אבל מאיר עיניים שלולא הוא, לא הייתה מצליחה להבין מה קורה איתה.

הספר נע בין ההווה לעבר ולזכרונות. הוא מעין רומן אפי פיוטי המפרט לנו על חייה של קיה, על השחפים אותם היא מאכילה למעין חיבוק לבין סיפור המסגרת שבו חוקרים את הרצח של אהוב הכפר: צ׳אנס. ככל שהעלילה מתקדמת כך גם מתהדק החבל סביב צווארה של קיה והיא עומדת למשפט כרוצחת. גם העיירה, כפי שמציינת המחברת, עומדת למשפט במקביל על דעותיה הקדומות, על ההדרה של הילדה הבודדה והנעזבת והשיפוטיות הצבועה המתבטאת בדברי הסיכום של עורך דינה של קיה: אילו היו הקהילות מחבקות, מאמצות ומטפלות בילדה, האם הייתה עומדת כך למשפט? אילו לא היו מדירים אותה האם הייתה שונה? אי אפשר לקרוא את הספר מבלי לחשוב כיצד הוא מתכתב עם ״אל תיגע בזמיר״ של הרפר לי. אם כי עשרים עד שלושים שנה מבדילים בין זמן ההתרחשות של סיפורה של לי לעומת שירת סרטני הנהר, בדרום האמריקאי שינוי מגיע לאט מאוד. הסיפור מתרחש בין השנים 1956-1970 ועדיין יש הפרדה בדרום קרוליינה בין כהי העור ללבנים וכמובן, ל״וויט טראש״ שהם הלבנים של הביצות.

הייחודיות של הספר הוא המבט המקצועי מחד ורגיש מאידך על חיי הטבע בביצה. אהבתי מאוד לראות כיצד קיה לומדת מהטבע על החיים, מהמבט הסקרן שלה, חסר הביקורת על ההתנהגות של העופות, חרקים ויונקים סביבה. אין טוב ורע בטבע, אין רשע או צדיק. יש את חוקי הטבע והם מרתקים. רגע משעשע יחסית הוא כשהשריף וסגנו מחפשים ראיות בבקתה אבל אחד מהם כל הזמן נעצר לקרוא וללמוד מהמידע שקיה מסכמת כמו הצורך של הטווס להיות יפה ולמשוך את הנקבה עד שכמות וגובה הנוצות מכבידות על התנועה שלו ומגבילות אותו.

אוונס, המחברת, בעצמה זואולוגית החוקרת את חיות הבר, מנגישה את עולם הטבע בצורה מפורטת ויפה שהופכת את הקריאה בהתחלה לאיטית יותר וגם אפילו עצובה מדי. עם זאת מהר מאוד קצב החיים, המתח, היחסים השונים סוחפים אותנו כמו זרמי המים בנהר אל תוככי מסע חייה של קיה: מהילדות ואתגרי ההישרדות, לנערות וגילוי המיניות אל החיים הבוגרים יותר, הדברים שהתקבעו בה יחד עם הפחד להיות פגיעה שוב.

'שירת סרטני הנהר' הוא ספר על חייה של קאיה, 'ילדת הביצות'. בת להורה אלכוהוליסט־מתעלל ואם מוכה שנוטשת את המשפחה לקראת גיל שבע של קאיה. המשפחה בת שבע נפשות וחיה בצריף מבודד על ביצת החוף.

לאחר עזיבת האם גם האחים הגדולים עוזבים את הצריף לאט־לאט ולבסוף גם האב, וקאיה נשארת לבדה לחיות בצריף הרעוע. 

הספר כולו עטוף בתיאורי בדידותה של קאיה בשנות התבגרותה ובדרכה לשרוד על ביצת החוף. תיאורי הבדידות מלוּוים בהתבוננות של קאיה על האנשים המעטים שיוצא לה לפגוש ועל תשוקתה האין־סופית לשיח איתם ולמגע אנושי. 

וכך היא נופלת גם לזרועותיו של צ'ייס, הדוש המקומי שמבטיח לה חתונה כדי להשכיב אותה ורץ להתחתן עם אחרת. 

בד בבד עם סיפורי ההתבגרות והאהבה של קאיה, ישנו גם סיפור בלש, וכשסיפור הבלש מסתיים בכליאתה של קאיה, החשודה היחידה, כבר בגיל 24 שלה, מתחילה סאגה משפטית. 

קאיה יוצאת זכאית, כמובן, ואז חיה באושר ועושר – בפירוט של רשימת מכולת של כל ההישגים והגשמת הפנטזיות של ילדה ענייה ונטושה – עד עצם היום ההוא שבו שבקה חיים בטבע כשטוב לה ושבֵע. 

ואז מגיע עוד טוויסט שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני כמה שנים, לצערי, אולי הוא היה הדבר היחיד שהייתי מצליחה לאהוב בספר.

הספר כתוב בגוף שלישי במעבר בין דמויות ללא סדר רעיוני, ולפי הצורך של הכותבת שיראו את קאיה מכל צד אפשרי וכדי להביע עוד פן של הסיפור, מעין 'עוד עומק רגשי לעלילה', אבל בפועל ממעברים אלו נוצרים חורים בקשר הרגשי לקאיה עצמה.

כמו כן, הכתיבה ילדית מאוד ומאכילה רגשות בכפית. בתחילה הנחתי שמדובר בשנותיה הצעירות מאוד של קאיה ולכן נכתב כך, כדי להתאים לגיל הדמות – אף שסיפור הבלש גם הוא כתוב באותה דרך – אך גם כשקאיה התבגרה והפכה לאישה צעירה ומצליחה, עדיין המספר הכל־יודע מדבר עליה בצורה ילדית ומפרט את רגשותיה ופעולותיה ברשימות. 

נראה שהסופרת לא החליטה אם לכתוב סיפור אגדה, סיפור חיים, רומנטיקה, בלש, דרמה משפטית או מניפסט נגד הדרה חברתית, אז החליטה לדחוס הכול בספר אחד של פחות מ־400 עמודים.

מפני שנתקלתי בטעויות תרגום רבות תהיתי על הכתיבה בספר המקור, תהיתי אם בגלל התרגום נוצרה שפת האגדות (ואז הוא הלך ואז היא עשתה, ואז קרה כך והיא בכתה, ואז קרה כך והיא צחקה), או שדווקא בזה התרגום נאמן למקור – כי הבנתי שכנראה הסופרת כתבה בדיאלקט דרומי כדי להתאים את שפת הספר לאזור שבו מתרחש הסיפור, עם טעויות דיבור של WhiteTrush – וזה אכן מועבר מעולה בכינויים שקאיה נותנת לאנשים, ובציטוטים, אבל לא בחלקי הסיפֵר, שבהם יש משפטים מבולגנים, חסרים וללא קישוריות.

וכשהגיע הסוף הטרחני, הארוך מדי וחסר הפרופורציה של הגשמת הפנטזיות, הבנתי שאין כאן עניין של העברה כושלת בתרגום, כי כנראה שבניסיון להכניס חיים שלמים של דמות לספר אחד הדרך היא לכתוב אותו בשפת אגדה.

היה חלק באמצע, כשהתגשמות הפנטזיות לא הצפינה על אל, ומשהו כן התחיל להסתדר בחייה של קאיה, וגם כשהחיים סתרו לה שוב, שכן נהניתי ממנו. אך אז סיפורה של קאיה התאחד עם סיפור הבלש והפך לדרמה משפטית ושוב איבדתי עניין. 

הדיוק היחיד שחוויתי בספר הזה הוא דווקא הדיוק הפסיכולוגי בדמותה של קאיה.

קאיה היא דמות שהוכתה מיום שהייתה תינוקת, שראתה את אמהּ ואחיה מוכים ואז ננטשה שוב ושוב ושוב ונשארה לבדה כבר בגיל שבע כדי לשרוד איכשהו. ודפוסי ההתנהגות והחשיבה שלה מתואמים היטב לחוויות החיים האלה, לדוגמה:

בדפוסי החשיבה אפשר לראות את הלימוד מהטבע והלקחים שהיא קיבלה אל עצמה בפינצטה ממילותיה של אמהּ ומצְפייה בטבע – על הגחליליות ועל התנהגות הזכר המרעיש.

ובדפוסי ההתנהגות אפשר לראות התשוקה שלה לדבר עם מישהו, גם אם הוא אביה האלים או נער שהיא ידעה שטוב לא יבוא ממנו, העיקר לקבל מעט מגע אנושי.

רק שהייתי שמחה לחוות את כל זה עם הדמות ולא להשקיף על הדמות מכל מני צדדים הזויים בלי להתחבר אליה רגשית כלל.

בגדול, לא ממליצה:)