שיר ערש לילדה

איילת, נערה תל אביבית בת שלוש-עשרה חוזרת הביתה מבית הספר ורואה את אביה האהוב אורז את חפציו ועוזב את הבית לצמיתות. מאותו רגע משתבשים חייה: היא נשלחת מהבית ומתבגרת בין זרים. שנים אחר כך היא נוסעת לטוקיו, מגלה עולם חדש ואהבה חושנית אך ממשיכה לנדוד ולתור אחר הדבר שאת שמו שכחה.

שיר ערש לילדה הוא וידוי שנכתב בגוף ראשון מנקודת ראותה של המספרת הבוגרת.

קול נשימתה הבהולה הגיע לאוזני מעבר לחלון, נשימות חטופות מלוות ביללות. קמתי ונצמדתי לקיר הקר והקשבתי לילדה. היא שתקה, כאילו ידעה שלא מגיע לה, לא ממני שנהגתי בה בחמלה והיא גמלה לי באלימות. בכל זאת סובבתי את המפתח במנעול ופתחתי. "בואי", לחשתי לה והיא נכנסה במהירות, אוחזת בבטנה שהיתה עכשיו גדולה וכבדה. שערה הרטוב דבק לפניה, שפתיה היו מעוותות בכאב, שפתה התחתונה דיממה והיא המשיכה לנשוך אותה ומתחה בשיניה את פיסת העור שנתלש. "צריך לקרוא לרופא", אמרתי וכבר רציתי לצאת ולרוץ אל הבית, לקרוא לעזרה, לחלץ את עצמי מנוכחותה החייתית, העצבנית, כי מיד החלה מהלכת בחדר מצד לצד, כאילו לא יכולה להפסיק לנוע. אבל היא זינקה אל הדלת, חסמה אותה בגופה ויללה, "לא, לא ללכת..."