שכול וכשלון וזומבים

שכול וכישלון וזומבים מאת אמיר חרש, יוסף חיים ברנר

שכול וכישלון וזומבים הוא אחד הספרים המרתקים, המענגים והיפים ביותר שקראתי לאחרונה. לרתק זה עניין של מתח, מעורבות רגשית של הקורא עם הדמויות ועם גורלן. העונג והיופי התבטאו בכמה אופנים ומיד ארחיב בעניין.

על מה הספר הזה?

מה היה קורה אילו במצור על בית יצקר במאורעות תרפ"א, שם שכן י.ח ברנר עם שניים מעמיתיו הסופרים יחד עם בני המשפחה, הם לא התגוננו מפני ערביי המקום אלא מפני מתקפת זומבים איומה?

אני חושבת שכבר בנקודה זו התאהבתי בספר. פשוט בגלל האפשרות לדמיין מציאות אחרת, לקחת מאורע היסטורי ולהתפרע איתו. זה אחד הדברים האהובים עלי ביותר מאז הייתי ילדה קטנה (או דוסית ביישנית שמעדיפה לדמיין פרשיות אהבים והרפתקאות מטורפות). אני חושבת שזה למעשה הבסיס לרוב הספרים שאני עובדת עליהם: מה אם? וככל שהדבר מופרע יותר, כך טוב יותר.

ואם באוטוביוגרפיה עסקינן, מאז לימודי הקולנוע שלי באוניברסיטת תל אביב למדתי שאין להתייחס ליצירה ללא הקשר. יצירה, ובמקרה הזה, הספר, הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו. ככל שנכיר את ההיסטוריה, אידיאולוגיה, פוליטיקה, תרבות ועוד שהספר מתכתב איתם או מתייחס אליהם, כך נוכל להעשיר את ההתענגות בחווית הקריאה (במקרה הזה) כמו גם את ההבנה העמוקה אותו.

על כן לאחר שהחלטתי לרכוש את הספר (בהתלהבות יתרה) התמהמתי בקריאה כי מן הסתם עלי לקרוא את כתבי י.ח. ברנר או לפחות את שכול וכישלון שלו. במפגש עם אמיר חרש, הסופר של היצירה הנפלאה הזאת, התנצלתי על בורותי בנושא ברנר אבל הוא דווקא הדגיש כי אני יכולה לקרוא ללא הכרות מוקדמת עם הסופר (!). האם אצליח לעשות כדבר הזה? האם אחרוג מהכפייתיות שלי? כאן אומר לכם דבר חשוב ביותר: עשיתי זאת ואני שמחה מאוד שעשיתי זאת.

לא רק שניגשתי לספר ללא ידע מוקדם על כתבי ברנר, אף נראה שנמחקו מזיכרונותי כל חומרי ההדרכה כמדריכת טיולים ביפו ונווה צדק ועל מאורעות תרפ"א. הבורות והשכחה היו נפלאים ושחררו אותי ליהנות בקריאה ללא צפי לסוף כזה או אחר. הייתי תמימה כרינה הקטנה והמתוקה שחברה לברנר, דואגת לגורל אביה, מתמודדת עם הזוועות והפחדים האינסופים ועדיין מצליחה להתענג על הדברים היפים הקטנים.

השילוב בין כתיבה ברנרית (ספרות עברית גבוהה ושפה (סליחה) מיושנת) לתאור הפגחים (פגר-חי) מייצר קריאה משעשעת מאוד. אחד מסודות הקומדיה הוא שילוב בין דברים שלכאורה מנוגדים באופן קיצוני. למרות שיצירות על זומבים ואימה התקיימו במקביל לתקופת ההתיישבות בא"י, קשה מאוד לכאורה לדמיין את הרצינות של החלוצים הציונים בהיסטוריה אותנו ינקנו בבית הספר יחד עם סרטי אימה, המתעסקים בבשר תלוש ונרקב וקניבליזם. לקרוא תאור של פגח בשפה ברנרית היה אחד הדברים המענגים ביותר שקראתי ובחיוך.

יחד עם השעשוע מעצם הצורה והתוכן, לא מדובר בגימיק בלבד. ברנר (חרש) כותב את הדמויות שלו לעומק ובצורה אמינה ומרגשת. אחד הפרקים האהובים עלי ובו חשתי הזדהות מוחלטת עם דמותה של בת שבע יצקר, אם המשפחה ומנהלת משק הבית, היה בפרק השני כאשר העמלנית מגלה נמלים במטבח ויוצאת למלחמת חורמה. (בחיי שהרגשתי שהוא כותב אותי לחלוטין!) הכתיבה הדקדקנית והמפורטת ממחישה ומאנישה את הדמות בצורה בלתי רגילה ומשעשעת עד סופה המר.

היכולת של ברנר (חרש) לכתוב דמויות ולהחיות אותן בצורה בלתי רגילה באה לידי ביטוי גם בעלילה עצמה כאשר הוא מדמיין בתחילה לעצמו ומאוחר יותר לאחרים את גורלו של צבי שץ שיצא לחפש הצלה יחד עם הטייס הבריטי. ככותב הוא כותב לעצמו, הוא מתחבט לגבי הכתיבה ורשותו לכתוב וכאשר רבקה, בתה של בת שבע ואשתו של צבי זועמת על עצם הכתיבה והמבט שלו עליה ועל משפחתה, הוא גם מכבד את בקשתה להפסיק. עם זאת כאשר היא קוראת את דבריו -  היא, יחד איתו ולאחר מכן, אחד אחד מבני הבית שמתגנבים ובאים להקשיב – מבקשת שימשיך לכתוב ולדמיין את קורותיו של צבי. כי הכתיבה שלו, גם אם אין לה קשר למציאות, מעניקה תקווה וחיות. בעיני המהלך הספרותי הזה בשכול וכישלון וזומבים הוא אחד הדברים היפים ביותר שקראתי בספרות עברית. הוא מרגש בראש ובראשונה מעצם הצורך האנושי בנחמה ותקווה במציאות רוויה בדאגה ופחד. דווקא אנחנו בתקופה האיומה של המלחמה הלא נגמרת, מציאות בה עדיין בני אדם חטופים ונמצאים תחת האדמה בלא עוול בכפם ומשפחות שיקירהן נקרעו מהם באכזריות ולא ברור איך אפשר להשתקם יכולים להבין את הצורך האנושי הזה, הרצון להתלות בכל דבר שיכול לאפשר כוח להמשיך לשרוד.

בנוסף, הכתיבה המודעת לעצמה – "מטא ספרות" – מאפשרת תוך כדי קריאה לדון בחשיבות היצירה הספרותית. מתחילת הספר מסתגר ברנר בחדרו וכותב וכך גם מתבקש לעשות מאחר ועבודתו נחשבת מקודשת. עם זאת הוא עצמו מפקפק בכך שוב ושוב. האם אחיזה בעט אינה מותרות כשאחרים אוחזים בנשק? כאשר רבקה אוסרת עליו לכתוב הוא הופך רפתן נאמן עד מוות שליבו נקשר בלב הפרות ומאפשר להן להפוך לגיבורות הספרותיות הבאות. משמע – הכתיבה יכולה להימצא בכל מקום ועל אודות כל אחד. היא נובעת מעצם הצורך לכתוב ולבטא רגשות וחוויות ונראה שאי אפשר למלט ממנה. כאשר רבקה מבקשת ממנו לכתוב שוב ואז רינה מקשיבה בהחבא ואז הגברים מצטרפים אחד אחד להקשיב, עלילותיו של צבי שץ הופכות מזון לנפש וברנר לטבח. או אז אנחנו הקוראים, יחד עם ברנר, מבינים את משמעות וחשיבות הכתיבה.

לאחר סיום הקריאה לא התאפקתי וקראתי מעט על אודות יוסף חיים ברנר והמאורעות שאליהם מתייחס הספר. אומר שוב שאני שמחה שלא קראתי לפני כן. שני דברים קיבלו משמעות נוספת: המפגש של הסופרים עם הנער הערבי הן בחייו והן בפגחיותו בתחילת הספר מתכתב עם מותו של הנער הערבי והמניע למתקפה על הגיבורים. האזכורים של ברנר על אודות אשתו ובנו אורי שהיו באותה העת בברלין. המרחק מבנו יחד עם הקרבה לרינה הקטנה היו נוגעים ללב.

אגב, מערכת היחסים בין ברנר בן ה40 לרינה הקטנה הוא בין הדברים היפים ביותר בספר ומאפשר צלילה לפסיכולוגיה של הקטנה, להתנהגויות הכפייתיות שפתחה סביב פחד ודאגה וכיצד בצעדים תרפוייטים ממש הוא מתקרב, חובר ומקל עליה במשא הנפשי. הדמות שלה נוגעת ללב וחשובה לאין קץ. היא מאפשרת מבט על חוויות הילדים את המלחמה והפחד ונותנת להם מקום. לא לשווא כותב חרש גם ספרי אימה לילדים. הוא מבין ולא חושש מהעולם האפל שהם יכולים ליצור לעצמם בשל נסיבות כאלה ואחרות. כאן אני מוכרחה גם לציין כי ההכרות שלי עם אמיר חרש הסופר הוא "כתבן אלף", היה סביב ההכרות עם השתתפותו בגילדת הכתבנים עם מפונים בתקופת המלחמה. כששמעתי על פועלו והכתיבה התרפויטית עם בני נוער (לדעתי זה היה בכנס הפנקס) הבנתי שזה אדם טוב ואני אוהבת להתחבר לאנשים טובים ולהתחמם מאורם. זכיתי גם שחרש כתב על סופי שלי בכתב העת מעלה, אבל מבטיחה שאין קשר בין הערכה והתודה שלי לבין סקירה כנה זו.

זהירות קלקלנים – לא לקרוא עד סיום קריאת הספר – דמכם בראשכם

אם היה דבר שלא אהבתי בספר היה זה הסוף. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגליים ומתרגזת על סופם המר של הדמויות המקסימות שלמדתי לאהוב. הקריאה על אודות הארועים ועל מותם גם במציאות היוותה חצי נחמה. חרש אמנם הבטיח לדמיין מציאות אחרת מקבילה ושונה, אבל דאג להישאר קרוב לקו הארועים ההיסטוריים ואיתם הסוף. אני מניחה שבמובן מסוים אני יודעת שהוא לא היה יכול לכתוב את זה אחרת. ועדיין, אם אנחנו פה לכתוב מציאות חלופית ולאפשר תקווה, למה לא יכולנו לקבל גם סוף טוב? אני חוזרת בזכרוני לארוחה החגיגית האחרונה שבישלה רבקה בקמח הנותר, לשתיה לשכרה מדבש האורחים החדשים שסימנו את הסוף המתקרב ולתחושות הניצחון והתקווה שהיו באוויר ומנסה להישאר שם.

תודה אמיר על ספר נפלא.