שני ואני

יָנִיב אוּלַי קְצָת נֶחְמָד, וְגַם לֹא מַמָּשׁ רָשָׁע, אֲבָל הוּא פָּשׁוּט אַף פַּעַם לֹא מַפְסִיק לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיבֵנוּ וּלְהָצִיק. וְעוֹד לְהָצִיק. וְגַם לְהַקְשִׁיב לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם אֲנִי וְשָׁנִי מְדַבְּרִים.

וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים הוּא אוֹמֵר "אֵיזֶה שְׁטוּיוֹת", אוֹ "מָה פִּתְאוֹם", אוֹ "זֶה מַמָּשׁ, אֲבָל מַמָּשׁ, לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת".

שָׁנִי וַאֲנִי אוֹהֲבִים לְהַגְזִים, וּלְהַמְצִיא סִפּוּרִים, וּלְהַפְלִיא בְּתֵאוּרִים, וְאֶת יָנִיב זֶה קְצָת מַפְחִיד. אָז הוּא כּוֹעֵס וּמַלְשִׁין, אֲבָל בַּסּוֹף בַּסּוֹף, אוּלַי יָבִין...

מַתָּן חֶרְמוֹנִי כָּתַב וּמִיכַל שָׁלֵו צִיְּרָה סִפּוּר עַל כּוֹחוֹ שֶׁל הַדִּמְיוֹן הַפָּרוּעַ לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים, כּוֹלֵל תַּרְגִּילִים מְעַצְבְּנִים בְּחֶשְׁבּוֹן.