שסעת וכיפורים

שסעת וכיפורים מאת אדיר שור

את הספר רכשתי בשבוע הספר האחרון (לפני כחצי שנה!) ולמרות הכריכה המהממת והתקציר האחורי התעכבתי בקריאתו. עכשיו כשסיימתי אני תוהה לעצמי למה אני לא שומעת עליו יותר. אני חושבת שכל אוהבי הרואה של יובל אטיאס המחכים בקוצר רוח לספר השלישי, יכולים בכיף לספק את תאוותם לפנטזיה עירונית רווית דם ודרמה.

רינת, עובדת סוציאלית, שאיבדה את אימה לאחר שזו נעלמה לאיזה מוסד למתמודדי נפש ונפטרה בילדותה, מתחילה לעבוד בהוסטל מוזר למתמודדי נפש בירושלים. היא מכירה את הפסיכיאטר החתיך והמוזר ד״ר שניאור השייך לקהילה מסתורית בשם פורשי עלמא שמארחים את דיירי ההוסטל לארוחות שבת בישיבה שלהם בעיר העתיקה. יחד איתה מגיע מיכאל, ידיד נעורים שלה, לעבוד שם כמדריך ויחד הם מנסים לפצח את הסוד של המקום ומגלים הרבה יותר ממה שהיו יכולים לדמיין כמו גם את הקשר לסיפורה של אימה של רינת.

ד״ר שניאור, הוא אייזיק שנאור תלמיד מבריק של דון אברבנאל מקסטיליה של תקופת גירוש ספרד אשר נשאר לשמור על אימו החולה והופך מומר ואנוס אך בכל זאת מקיים שיעורי תורה בהסתר וסופו שנרצח, רק שזר שנכנס לחייו שעל מנת ללמוד תורה בלילות (ואפשר רק לקוות כי הוא אביו הנוטש אבל אין לכך סימן בספר) מציל אותו והופך אותו (זהירות קלקלנים?) לערפד.

העלילה נעה בין סיפורה של רינת, סיפורה של צעירה דתית מעט אבודה שלא חושבת שהיא טובה מספיק ונמצאת בקשר רומנטי לא משהו שמתחיל להכיר את עצמה יותר וללמוד מה חשוב לה ומי. רינת נקשרת לדיירים ודואגת להם וההוסטל הופך להיות סוג של בית (אחרי שנים של נדידה בין בית לרחוב ובין דת ואמונה לשבירת גבולות). דמותו של אביה הארכיאולוג מקסימה ומאפשרת מקום וחיבה אליו היא פונה כדי להבין כל מיני סמלים ורעיונות. אפשר לומר שהמסע שהיא עוברת בחיפוש אחר אימה במסגרת ההוסטל מקרב ביניהם מעט.

במקביל לקו עלילתי מותח ויפה זה, יש את סיפורו של אייזיק שמחפש את עצמו ושוכח את עצמו ועובר גלגולים שונים עד שמוצא תכלית לחייו הנצחיים. הסופר בחר לשלב את מסעו של אייזיק במסעות מוכרים בהיסטוריה היהודית כגון גירוש ספרד, רדיפות היהודים בפורטוגל לאחר מכן, מפגש עם המהר״ל מפראג וגרסה שבה הוא המציל של היהודים ולא הגולם. הוא חובר לפולקלור רחב יותר במפגש עם ערפדים נוספים בולאכיה (רומניה) ומפגש ראשון עם הצבועים (כגון אנשי זאב שבעצם עברו רק הפיכה חלקית מידי ערפד והם משתמשים בהם). המחבר ממשיך במפגשים נוספים לאורך ההיסטוריה ומעניק ייצוג ליהודי אתיופיה במפגש של אייזיק שם עם ידידו הטוב אותו הוא גם הופך בסופו של דבר – סתואל ואז מגזים ממש בעיני בדחיפה של עוד מפגש היסטורי – הפעם כפסיכיאטר בציריך והמפגש עם סבינה שפילריין (אני מעדיפה את הגרסה הקולנועית שנותנת לה מקום הרבה יותר משמעותי בסרט ״עד כלות הנשמה״).

אהבתי את הספר מאוד! קראתי בשקיקה את קורותיה של רינת וקורותיו של אייזיק וחיכיתי בכליון עיניים לגלות את הסוד שמאחורי ההוסטל המוזר ומה לעזאזל קורה שם. אני חושבת שהספר כתוב היטב ונותן עומק משמעותי לדמויות השונות, כמו גם מתמודד עם שאלות יפות של זהות ואמונה. אהבתי את השילוב של פסוקים שונים ואת האופי הדתי אורתודוכסי פתוח של רינת ושמופיע בספר. כמובן שלא יכולתי שלא להסתכל על הבחירה בקהילה חרדית כמוצצת דם, אבל בסוף מסתבר שהם הטובים אז ברוך ה׳, אין לנו נפילה לסטראוטיפים. באופן כללי הספר מביא מהשוליים למרכז הן את הדמויות הראשיות והן את עולמם של מתמודדי הנפש, דבר שאני אוהבת מאוד.

קוראים בעלי בקיאות בסיסית בעולם הספר היהודי יכולים להרוויח יותר כמו למשל באזכורים (יש כבר ביטוי בעברית ל״ניים דרופינג״?) כמו בן זומא ואחרים והאחרונה (חשדתי) שהפילה את לסתי, ברוריה. מגניב. אחד הדברים שהופך אותי להוביאנית (מעריצה של דוקטור הו) זו החיבה להיסטוריה חלופית שמספרת את הסיפור מנקודת מבט אחרת ונותנת סיבות אחרות לארועים. כמו בשכול כישלון וזומבים הנפלא של אמיר חרש, גם שסעת וכיפורים של אדיר שור, מספר לנו לא רק את סיפורה של רינת וההוסטל אלא של חלק נרחב מההיסטוריה היהודית מנקודת מבט אחרת.

כמובן שיש לי גם טענות, כי אני מפונקת וזה ספר טוב מדי מכדי לא להיות מושלם.

זהירות קלקלנים.

קלקלנים אמרתי.

לכו מפה.

אומר שהיה ראוי להכיר מוקדם יותר את האדון (האויב האולטימטיבי) ואת מניעיו, גם הקרב במצדה מתרחש מהר מדי ומבולבל מדי ואמנם אנחנו לומדים את האמת על אימה של רינת אבל האדון לא שם ואין פתרון לקונפליקט בינו לבין אייזיק (שומרים משהו לספר המשך?) כמו כן, מיכאל שהקריב הרבה והיה מוכן ללכת אחרי רינת באש ובמים מחליט פתאום לעזוב לתל אביב? למה? מה קרה? אנחנו לא מבינים את ההחלטה שלו.

זהו אלו הטענות. זה וההגזמה בציריך.

תודה על ספר נפלא!

שסעת וכיפורים/אדיר שור

הוצאת קנימון, 327 עמודים 

בקצרצרה על הספר:

בציר ההווה רינת העובדת הסוציאלית מגלה לאיטה את עוצמתה הפנימית ובדרכה לחיפוש שורשיה מגיעה לעבודה בהוסטל בין השאר במטרה לרפא את הכאב שלה

בציר העבר המתמזג להווה אנחנו פוגשים את אייזיק שניאור שעדיין נלחם בזהותו ומנסה להבין וליישם את ערכה של ההזדמנות השניה לחיים שקיבל

בין קסטיליה דרך וולאכיה ועד שכונותיה הציוריות של ירושלים כאבי הנפש הנסתרים מקבלים פנים ושם ומשמעות.

מאוד בשבילי:

-דמות הגיבור אייזיק מאוד נגעה בי כמי שעברה בעצמה תהליכי בחירה בדרך יכולתי להזהות מאוד אם המסע שהוא עובר להבין את חשיבתו ופעולותיו

- אהבתי את השימוש בפסוקים השונים להנעת הדמיות 

- תיאורי האווירה בירושלים

- החיבור בין גישות שונות ומדרשים בראי היהדות 

- החיבור בין גישות שונות בהסתכלות על נפש האדם

- פרוגרסיביות פנטסטית (כן ברוריה :) ) 

- הכריכה מכניסה ישר לאווירה  

פחות בשבילי:

-רינת כדמות ראשית מספרת על מעברים וחיבוטים אך בנקודות הקטנות היא לא קנתה את האמון שלי 

- עיוותי פסוקים שאינם לצורך העלילה

- תיאורי תקופה היסטורית בחוסר דיוקיים קלים (לא ניכר) 

- חוסר איזון במידע- הלו מה הקמצנות במידע על הקהילה? אני צריכה כתובת לביקורים ;) 

- סוף מאוד פתוח (מישהו יודע עם צפוי המשך?) 

טריגרים: תיאורי אלימות גרפיים

דירוג גילאי: 18+ 

זאנר: פנזיה 

טריגרים: תיאור הריגת בע"ח, אנטישמיות, אלימות גרפית.

על מה הספר: שתי דמויות – אייזיק ורינת – מתנהלים בשתי קווי עלילה שונים לחלוטין. בעוד אייזיק נותן לנו את הסיפור שלו מהעבר ואיך הוא הפך לערפד, רינת מתמודדת מהצד שלה עם סיפור מורכב של אם שהתערערה בנפשה ולכן היא החליטה להפוך לעובדת סוציאלית כדי לעבוד בהוסטל לנפגעי נפש בירושלים. בנקודה מסוימת שתי הדמויות ייפגשו בזמן הווה והעלילה תסתבך.

הלוואי שהייתי יכול לספר את זה קצת יותר בצורה ברורה, אבל אני מעדיף כמה שפחות לנדב מידע על העלילה. לא כי היא מותחת, אלא פשוט כי היא מבולגנת. וזה מוביל אותי לדעתי האישית על הספר:

אם יש משהו שאני שונא, זה חוסר שיוויון בין הפרקים. בזמן שהפרקים של רינת קצרים וקלילים לקריאה, הפרקים של אייזיק ארוכים מדי, מפורטים מדי, מלאים במידע רב, ולא תמיד מצליח להבין איך זה רלוונטי או נחוץ לעלילה. גם העולם שנבנה ועוד במגרש הביתי שלי – ירושלים – לא בהכרח שבה את ליבי. יש כמה וכמה דמויות משנה אבל הן שם בשביל להיות אניגמטיות ובשביל לא להיות דמויות בפני עצמן. למשל על אסתר מנהלת ההוסטל אני יכול לומר שהיא מנהלת ההוסטל. וזהו. זה כל מה שהיא. או אביה של רינת, שהוא פחות בתפקיד האב ויותר בתפקיד מוסר המידע שרינת צריכה כדי להתקדם לפתור את התעלומה של עצמה.

וזה לא שהתעלומה המרכזית של הספר לא מעניינת, היא פשוט... מסובכת מדי. היה לי קשה מדי לעקוב. היה לי יותר מדי פרטים והיה יותר מדי דברים שהופיעו ולא ממש תרמו לעלילה. סצינות ארוכות בפרקים הארוכים של אייזיק לא ממש תרמו להבנת הפרקים הקצרים וההיפך. ואת זה אני כותב ממרומי 80% מהספר.

אזכורי העולם של הערפד – ואלד צפש, והליני (מהאדונית והרוכל) היו מאוד כייפים לתגלית. אבל פה הכיף נגמר. כי בכנות, אם הייתה דמות אחת קומית שיכולה להקל על האווירה הכבדה והמדכאת של הוסטל לנפגעי נפש – זה היה יכול לעשות כמה דברים טובים לספר. אבל ברגע שהספר הוא באווירה כבדה על ערפדים בירושלים מרגיש לי מאוד לא נעים ולא נוח לקרוא. זה גם מפתח לי אנטי כנגד הדמות של אייזיק בכל פעם שמתחיל פרק ארוך מאוד (רק לשם ההשוואה, פרק ממוצע בדיגיטלי של אייזיק זה בסביבות 100 עמודים בעוד פרק ממוצע של רינת זה 40, אולי פחות.) ואני מרגיש שאולי קיצוץ קל מהחומר היה עושה חסד עם הספר.

וזה לא שהספר עצמו גרוע. יש לו רעיון מגניב (ערפדים בירושלים!) אבל הביצוע של שילוב הווה ועבר היה די מעיק ומייגע ומעייף. אני אדם הכי רחוק מהדת, ויש קטעים רבים של פסוקים מהגמרא, מגילות ושות' (או מה שהם לא יהיו...) והדבר הזה מוביל לחוסר הבנה כמה הקטעים האלה רלוונטיים לעלילה. גם הפריע לי כמה פעמים כשהסופר בוחר להפר את השבת באמצעות רינת ולהסביר שזה למען פיקחון נפש או משהו – זה לא משהו שקל לי איתו. כלומר, זה לא מאוד רלוונטי לעלילה לכתוב את זה אבל הסופר בחר לנמק את זה ככה ותוך כדי ה"אקשן" להזכיר תוך כדי את זה. וזה סתם קוטע את האקשן בטרחנות מסוימת.

אני חייב להגיד שלא אהבתי את הסוף כי הוא לא ענה לי על כמה דברים בהם התעלומה האישית של רינת, ולא נתן לי קתרזיס לדמותה של רינת. גם הציפייה שהייתה לי בקשר אליה לא התממשה, וגם הסוף נראה לי פתוח, אולי בכוונה, ואני לא אהבתי את זה.

לסיכום – מדובר בספר פנטזיה יהודית שהיא גם ספר ביכורים. החלקים של רינת היו יותר קלים לקריאה. המשלב הלשוני הגבוה קצת הקשה עליי ולפעמים הרגיש לי מאוד לא מתאים. שיבוצי התפילות, קטעי גמרא ושות' אולי ידברו לדתיים, אבל פחות לחילוניים. הדמות של רינת עגולה אבל לא קיבלתי סיום סגור בעבורה והציפייה שלי בעבורה לא התגשמה וזה מאכזב מאוד.

הקריאה לשיקולכם בלבד.

שסעת וכיפורים

אדיר שור

התקבל לסקירה במסגרת תחרות קיפוד

"עכשיו הוא הרבה רגעים שנמתחים על פני הנצח"

מה אגיד לכם... וואו איזה ספר! 

נכון הוא מדמם, נכון הוא לא קל, נכון לפעמים הרמתי גבה אבל... בפנטזיה כמו בפנטזיה כשזה טוב זה טוב. 

אז על מה הספר 

מתחת לעיר ירושלים , ממש למטה ,יש חיים סודיים שלא הרבה יודעים עליהם. 

רינת מתקבלת לעבודה בהוסטל לפגועי נפש. ההוסטל מנוהל ע"י קהילה מוזרה ולא ידועה הנקראת פורשי עלמא. רינת מחפשת תשובות למה קרה לאמא ומקווה למצוא אותן שם. בהוסטל מתרחשים דברים מוזרים ורינת נשאבת למסע חיפוש אחר התשובות. בהוסטל היא נחשפת לפסיכיאטר של המקום איייזק שנאור. 

בעבר הרחוק מאד שנת 1492, התקופה ימי הזוועה של המלכה איזבל והמלך פרדיננד. תקופה הסטורית מאד משמעותית בחיי היהודים בספרד. החלטה לא פשוטה עומדת בפניהם, או שתתנצר וגם אז יחשדו בך וירדפו אותך, או שתצא לגלות.

אייזק שניאור, תלמיד חכם בתורה , עומד כמו רבים מהיהודים, בפני בחירה. עבור אייזיק הבחירה קשה והוא מחליט להישאר... השבר שלו בין אמונה לחובה תביא אותו למסע חוצה יבשות ושנים רבות. יחד איתו הקורא יוצא למסע מרתק של בחירות ,של מורכבות הנפש ושל מה שבין הכמיהה לאלוהי והנשגב לבין האנושי הפגום והפגיע. 

מה אהבתי

אהבתי מאד את מה שבין השורות ,בכל הקשור למורכבותה של נפש האדם לדילמות של האדם עם נפשו ואמונתו. עולם עשיר של ערפדים אנשי צבוע ודמיות בדיניות נוספות מתוארים בשפה יפה וזורמת .הדברים נחשפים בקצב מעולה לא מהר מידי ולא לאט מידי ושומרים על מתח ועניין לאורך כל הספר. . אהבתי מאד את הסיפורים ההיסטוריים שבספר תקופות מרתקות של העם היהודי והתקדמות העולם. והכי אהבתי איך הכל מתחבר בסוף. 

הכריכה אחת היפות שראיתי בזמן האחרון. 

מה אהבתי פחות

הספר "מדמם" ... יש בו הרבה תאורים קשים מאד לבטן רגישה. הייתי רוצה הרבה יותר מידע על הקהילה המסתורית שנקראת פורשי עלמא. 

לסיכום מעורר הרבה מחשבות שאתם כבר יודעים שבעיני זה קנה מידה משמעותי לאם אהבתי או לא... 

אז כרגיל לסיום, ציטוט נוסף שעורר בי הרבה מחשבה

"מי שאינו מחפש אינו מוצא. מי שמוצא מאבד. מי ששוכח את מה שאבד מפסיק לחפש. ומי שהזיכרון חרות בו, כברק בליל סופה לא יפסיק לחפש, שכן הברק מראה לנו את הדרך באפלה, אל האמונה ואל כור מחצבתנו. "