תיק אודסקי

"ליאורה?"
"כן, מה קורה?"
"שמעת על הגופה בצהלה?"
"כן."
"אז איפה את?"
"אני על הספה בסלון."
"למה את לא פה?"
ליאורה מרגישה את האדרנלין מתעורר. אסור לה לתת לו לשלוט בה. היא כבר אמרה "לא" לתיק הזה – גם אם המחיר יקר.

"כזה דבר עוד לא ראית," ורד אומרת, "גופה של אישה מקופלת בתוך מזוודה."

בלשית המשטרה ליאורה דגני היתה אמורה לקבל קידום – אבל במקום זה קיבלה בוסית חדשה. אף אחד לא זוכר את התיקים שפיענחה, המפקד שלה נופש בסרי לנקה, וכל ההבטחות שקיבלה עפו ברוח. ליאורה רוצה לקום וללכת, אבל איך אפשר לעזוב כשמישהו השאיר גופה במזוודה בצבע בורדו במגרש החניה של מרכז מסחרי, ממש ליד המכולת?

חמושה במגפיים שחורים, אוטו חבוט, הרגלי אכילה איומים ואינטואיציות מעולות מנסה ליאורה דגני לגלות מי רצח את לנה אודסקי, עובדת זרה, מטפלת בקשישים. אלא שמהר מאוד מתברר ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה: העובדת הזרה כבר מזמן לא מטפלת בקשישים, והשכונה אולי שקטה, אבל לא מנומנמת. חוץ מזה יכול להיות שהמפקד של ליאורה, שתמיד רצה בטובתה, בגד בה הפעם, ואולי לא רק בה; או שחברתה הטובה בגדה בה, ולא רק בה; ואולי הסיפור שלה עם גור, קצין החקירות השרירי, שעשה לה רק טוב, לא טוב לה בכלל; וזה שהאקס המיתולוגי שלה חזר לארץ אחרי היעדרות של שלוש שנים, גם לא טוב. כנראה.

המדינה לא מתפקדת, מחלקת התברואה שובתת, ובתוך כל הזבל הזה, ליאורה דגני, הבלשית הישראלית הכי קשוחה והכי אנושית מחפשת אחר קצה חוט.