תסמונת מרקוס מורוס
גיא אורי
מת בטעות. מנסה לצאת מזה בחיים
מה קורה כשהגיהנום מתנהל כמו תאגיד, בירוקרטיה היא שיטת עינוי, והמוות הוא בסך הכל תקלה אדמיניסטרטיבית?
לני כהן, צעיר לא מבטיח במיוחד בן 25, נהרג בתאונת דרכים שמתבררת כ"טעות קוסמית". או במילים אחרות — טעות בזיהוי. האדם שהיה אמור למות במקומו — נהג מונית בשם מוטי מוריס — ממשיך לחיות את חייו.
לני לכוד כעת בעולם הבא: מרחב מנוכר של מסדרונות אינסופיים, מנהלים אטומים וחוקים שנדמה שאיש לא באמת מבין — בתוך מציאות פנטסטית שנראית מוכרת להחריד.
בניסיון נואש לחזור לחיים, הוא מגיש ערעור על עצם מותו, בתקווה שמישהו יטרח בכלל לעבור על התיק.
בזמן שהוא ממתין להכרעה, כל הגבולות מיטשטשים: קולות מהדהדים בתוך ראשו, זיכרונות נפתחים כאילו מישהו מדפדף בו מבפנים, וניסוי אכזרי במציאות מקבילה מאיים לפרק אותו סופית.
ובתוך הכאוס הזה מנקרת שאלה אחת: מה אם הגיהנום הוא לא מקום — אלא מצב צבירה?
"תסמונת מרקוס מורוס" הוא רומן אבסורדי־קיומי שנע בין מתח פסיכולוגי, סאטירה שחורה ופנטזיה אורבנית.
הרומן נכתב לאורך יותר מעשרים שנה, ועבר כמה גלגולים — כולל פרסום מהדורה באנגלית — לפני שחזר לעברית, השפה שבה נולד מלכתחילה.
על המחבר/ת
גיא אורי (צדיק) עבד במשך שנים בעולם העיתונות והתקשורת, בכתיבה ובעריכה. כיום הוא מחלק את זמנו בין כתיבה, פרויקטים עצמאיים ומסחר בשוק ההון. תסמונת מרקוס מורוס הוא ספרו השני, בעקבות "נמלים הולכות בטור" שראה אור בהוצאת מטר.
"תסמונת מרקוס מורוס" מאת גיא אורי עוסק במוות כתקלה אדמיניסטרטיבית ובניסיון לערער עליה בתוך עולם הבא בירוקרטי, בין סאטירה שחורה, מתח פסיכולוגי ופנטזיה אורבנית.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
לני כהן בן ה-25 מוצא את עצמו לפתע ב...גיהנום.
קשה לומר על הגיהנום שהוא מקום נעים. אבל בואו, למי שגדל על הקלטות של אמנון יצחק - זו יכולה להיות הפתעה כמעט נעימה. לא ממש מטגנים שם אנשים, גם לא חותכים אותם בסכיני קצבים.
נראה לי שעם כל הבעיות לחיות באותו גיהנום, הקושי המרכזי שלני חווה זו הידיעה שהוא הגיע לשם בטעות.
זת'ומרת, אולי בכלל מקרה הוא היה מגיע לגיהנום ולא לגנעדן, אבל הוא בכלל לא היה אמור למות בגיל כל כך צעיר, כשהוא בקושי בן 25.
אמנם לא בטוח שהוא היה תורם הרבה לעולם בשאר שנותיו, אבל לעולם היה הרבה מאוד מה להציע לו. וכל זה נשלל ממנו.
אז האם אוכלים שם? האם אפשר להתאבד? מה לובשים שם? והאם, האם עושים שם את "זה"? אשאיר לגיא אורי לספר לכם את כל הפרטים הטכניים של היקום המקביל שהוא ברא.
מקום שהזכיר לי את 1984 של ג'ורג' אורוול, אל תבקשו ממני הקבלות בפרטים, כי קראתי אותו מזמן, ואני לא ממש זוכר. זו התחושה שקיבלתי.
אולי גם מטריקס יכול לעלות כאן בזיכרון פה ושם.
היה לי ממש כיף להיות בגיהנום יחד עם לני, חבריו ויריביו.
היה חסר לי מעט עומק ברבדים שונים. ציפיתי לפגוש בעולם המתים הנצחי הזה - אנשים שחיו בזמנו של קליגולה למשל, אבל הוותיקים ביותר שמדברים על עולמם היו בתקופתו של מוסוליני.
עד שהזדמנה דמות שמן הסתם הכירה את הדינוזאורים מחוץ לפארק היורה, לא דיברו איתה כלום על חייה בעולם ההוא של אלו שקוראים את ספריו של גיא אורי.
לא סיפרתי לכם בכלל מהי אותה תסמונת שעל שמה נקרא הספר, אני אפילו לא מגלה לכם שיש טוויסטים בסוף, ולא בטוח שכל מה שאתם חושבים במהלך הספר - תחשבו גם בסופו.
יש עוד דברים רבים על הספר שאוכל לכתוב, אבל זה קצת יומרני מצידי לכתוב ספר על הספר, אז אעצור כאן.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
