אושוויץ, עיר שלווה

אושוויץ, עיר שלווה מאת פרימו לוי

ספר זה הוא אסופה של עשרה סיפורים התחומים בין שני שירים. זה אינו ספר רווי זוועות אלא עדות על טבע האדם ועל העצמי בסיטואציות הקורות בזמן המלחמה או לאחריה או בסיפורים שחלקם בכלל מעין מדע בדיוני ומשל על אותן החוויות.

אושוויץ, עיר שלווה זועק את השתיקה, התעלמות, אי ידיעה ושתוף הפעולה הפאסיבי של מי שהיה שם והתעקש לא לראות. הספר הזה הוא הרבה דברים אבל זה בעיני העיקר שלו. זה מתבטא בשיר הראשון בספר שלוי כתב אי שם באיטליה אחרי המלחמה, על להקה חומה של נמלים שהתכתבה לו עם דנטה (כמעט על הספר מתכתב עם התופת של דנטה) אבל בעיקר עם צעדת המוות והוא עוצר באמצע השיר, שובר את הקיר הרביעי ואומר: ״איני רוצה לכתוב את זה.״ כמו הרבה ניצולים ופוגעים, יש את הצורך בשתיקה והשתקה ולוי, באומץ רב, חוזר שוב ושוב לדבר על הטראומה ומעיד על מה שהיה וזאת למרות חוסר הרצון והכאב.

השתיקה הבלתי נסבלת חוזרת שוב באופנים שונים ובמשלים. אם זה בסיפור ״פרפר מלאכי״ שהוא מעין מדע בדיוני המתחקה אחר ניסויים שנעשו בקורבנות המלחמה (שני נשים ושני גברים ״רזים מאוד״) ואשר מתואר על ידי נערה שאביה מורה לה: ״אנחנו הגרמנים, כמה שאנחנו יודעים פחות, ככה טוב יותר,״ ובכל זאת מציצה מה קורה בבניין שממול ואף מגיעה לצפות בסוף הזוועתי. בסיפור ״ונדיום״ לוי מתכתב עם מדען שעבד איתו בשם מילר והשני המציא לעצמו מחוות של טוב לב וסיוע כדי להשתיק מצפונו, או מדען אחר ב״אושוויץ, עיר שלווה״ שבפירוש לא מצליח לתאר לחבריו מה קרה שם ועד שכן מתחיל לתאר, עושה זאת בצמצום ואומר כי מעולם לא דיבר איתם, אישתו שרוצה להוסיף מושתקת על ידו מיד. לוי שלח לו מכתב לאחר המלחמה ובו כתב: ״..שהיטלר עלה לשלטון, הרס את אירופה והוליך את גרמניה לחורבן פשוט משום שהרבה אזרחים גרמנים טובים נהגו כמוהו, מרטנס, השתדלו לא לראות ושתקו לגבי מה שראו.״

בעיני השיא לאותה שתיקה יחד עם ההשפלה הנוראית של היהודי תחת מגפו של הגרמני, מופיעה בסיפור ״כוח עליון״ שדווקא אינה עוסקת כביכול לא ביהודי ולא בגרמני אלא בבני אנוש ובסיטואציה של כוח והשימוש בו. הולך לו מ׳ המתורבת ובעל ידע רב בדרך לפגישה בסמטה צרה ומולו מגיע מלח בריון וחזק עם כלב החוסם את דרכו בכוונה תחילה. הוא אינו נותן לו לעבור אלא רק לאחר שמ׳ (שניסה להאבק ללא הצלחה מרובה) מושכב על הקרקע והמלח הולך על גופו וממשיך ללכת. במהלך ״התגרה״ הלא שוויונית, עוברת אישה, נדחקת ביניהם וממשיכה ללכת מבלי לומר מילה.

הסיפור הקצר הזה הוא אלמותי. הוא לא רק משל שואה. הוא פוגע ובורח אבל נשאר איתך מאחר והוא מציג את המציאות הזאת גם היום. הוא מחזיר אותי לרצח יֵמָנוּ (בנימין) זֵלֶקֶה ז״ל ולקלות שבה בריון יכול לפגוע. לתרבות הכוחנית שלנו היום. לאנשים שעמדו מסביב וראו. הוא סיפור אזהרה על כוחנות והשימוש בה. כמוהו גם הסיפור ״מלך היהודים״ על נשיא הגטו שממש המליך את עצמו ונהג בעצמו לאחר כבוד ואהב את השררה יותר מאת נתיניו. סיפוריו של לוי באים מתוך עברו אבל מציגים לנו הווה ועתיד ואפשרות אנושית להתקיימות.

השיר האחרון בספר ״מזמור המתים לשווא״ צריך להיות חקוק על קירות כנסת ישראל לצד השיר מגש הכסף. ״שבו והתמקחו כטוב עיניכם...״ אומר לוי, ״ולואי שחכמתה של הבריאה לברך את רוחכם תחבור כולה, תדריככם בליבירינת. אבל בחוץ, בקור, אנחנו נחכה לכם, צבא המתים לשוא... ואוי לכם אם בלי הסכם תצאו. אז חיבוקינו יתהדק חזק סביבם, בלתי מנוצחים אנחנו כי הובסנו כבר, בלתי פגיעים כי כבר כבינו... אם לא יכלו העול, הבושה, נטביעכם יחדו ברקבוננו.״

לוי הוא אדם סקרן, לוחם אנושי, איש שנעשה לו עוול בלתי יתואר ובכל זאת הוא תופס את הכאב שלו בשתי הידיים ומנסה לפענח אותו עד תומו. הוא יודע שההבנה של העבר תסייע לעתיד. בסיפור המופלא ״פרפר מלאכי״ מייצר אחד הגיבורים תרכובת שהופכת את הכאב לעונג אך הדבר מוביל לאסונות גדולים של התמכרות קשה ומוות. אומר לוי: ״את הכאב אי אפשר לסלק, אסור לסלק, משום שהוא השומר שלנו.״ אני מאחלת לנו שלא נברח ממנו ונסתכל עליו ונדרוש טוב יותר עבור עמינו וילדינו. כי אם לוי יכול, אז לא אנחנו נתגמד מן המלאכה.

ועוד דבר יפה שלמדתי מהסיפור הזה, די בתחילתו. הרעיון כי גם בני האדם הם נאוטנים – במובן של זחל המסוגל להטיל ביצים לפני שהופך לפרפר – והרעיון כי אולי גם אנחנו כאדם בוגר עוד לא הגענו למיצוי הפוטנציאל ההתפתחותי שלנו, בניגוד לתאוריה של המדען בספר, אין כוונתי שהשלב הבא הוא מלאך, אבל הידיעה הברורה לכאורה שלא סיימנו. שיש לנו עוד לאן להתפתח – לשאוף – לעלות היא מוטיבציה בפני עצמה.