האפליקציה של הירח

"האפליקציה של הירח" מאת אדוה ברנד כתוב כזרם תודעה. הספר מתחיל בקולה של ענת, אמא לשני נערים על הרצף האוטיסטי ואשתו של תומר, שבדיוק עזב אותה, אבל היא לא תיתן לאף אחד לדעת את זה. ענת מתקשה להשלים עם הפרידה שנכפתה עליה והיא עסוקה בהסתרה. היא מסתירה את הפרידה מעמיתיה לעבודה, שם היא אישה מוערכת מאוד, וגם מאמה, מאחיה ומאחותה.

כתיבה כזאת שואבת כמעט מייד להזדהות. אנחנו נמצאים כל כך עמוק בתוך הראש של ענת, עד שנקודת המבט שלה הופכת כמעט בלי שנרגיש גם לנקודת המבט שלנו.

ואז בפרק חדש, ורק אחרי כמה פסקאות, אני מבינה שעברנו לראש של תומר. ה"קול" מאוד דומה, אולי כי תומר הוא עובד סוציאלי. אומנם ענת חושבת שהזוגיות שלהם סבירה ומתפקדת, אבל תומר חווה אחרת. ענת טובה בלנהל. היא מנהלת את הבית, את הילדים, את העבודה ובמידה רבה גם את האנשים שסביבה. אבל תומר רוצה פרטנרית לחברות, לקרבה ולתשוקה, ומרגיש שכבר אין לו כזאת. וככל שהספר מתקדם, מתברר שענת מרוחקת לא רק מתומר. היא מרוחקת כמעט מכולם. היא ממעטת במפגשים משפחתיים, בין היתר משום שהיא מרגישה ששני בניה מפריעים לסובבים.

אבל ככל שקראתי, היה לי יותר ויותר עצוב. הפרידה של ענת ותומר היא כרוניקה כל כך מוכרת של זוגיות ומשפחה שנשחקו בתוך החיים עצמם. ענת ממשיכה להתעקש להחזיק את הכול גם כשכבר מתפרק לה בידיים. היה לי עצוב על כל התקוות ששמה במשפחה הקטנה שהם בנו לעצמם, ועל החלומות שהשתנו עם הילדים שקשה להם וקשה איתם, ושמצבם מחייב כל הזמן לנהל, לתכנן, לארגן ולהחזיק.

ענת מסרבת לוותר. ולבסוף נשארת בבית רק עם הכלבה. ומה שהספר עושה כל כך טוב, זה לא לחלק בקלות את התפקידים לצודקים ולאשמים. זה ספר דחוס, כמעט חסר מנוחה, כמו המחשבות של ענת עצמה. והוא מכמיר לב דווקא מפני שיש פה סיפור מאוד ישראלי, מחומרים שכולנו מכירים. יש כאן משפחה, תקוות, אכזבות, שחיקה, אהבה ופרידה – וכל הניסיון האנושי והנוגע ללב להמשיך להחזיק, גם כשכבר אין במה.

כתוב מצוין, ולמרות ואולי בגלל, שהכול מתפרק, נשאר בי רצון רק לחבק.