הבית של הלב

איתיאלה היא אמא לחמש בנות, והיא גם אישה נשואה, דתייה [סוג של] וקלינאית תקשורת. כל החיים היא הייתה ה"ילדה המרצה", שעושה את מה שמצפים ממנה. היא התחתנה בגיל צעיר, ועכשיו בגיל 30 ומשהו היא תוהה אם עשתה טעות כשהתחתנה מוקדם, וויתרה על עצמה ועל החלומות שלה רק כדי לעשות את מה שצריך.

יש לאיתיאלה שתי חברות ילדות, וכשהיו נערות הן נשבעו שבעוד 20 שנה הן יטוסו ביחד לניו יורק כדי לראות הופעה של הבקסטריט בויז [איתיאלה הייתה מעריצה שרופה, והן סוג של נגררו אחריה]. בגלל שהיא נמצאת במשבר, איתיאלה מתלבטת אם לטוס או לא, כמעט מוותרת, אבל בסוף מחליטה לעשות את זה.

בגדול, זה ספר קליל עם רפרנסים לפופ משנות ה-90' ותחילת ה-2000, וגם יש איזה עניין חמוד עם קלתיאה. על פניו, הייתי אמורה לעוף עליו.

אבל מה שקורה בפועל הוא, שיש בספר יותר מדי פלונטרים שאיתיאלה מנסה לפתור – בזוגיות, בעבודה, באמהות, ביחסים עם אמא שלה, כלפי הדת, כלפי החלומות שהיו לה כילדה, כלפי אהבת הנעורים הלא ממומשת שלה. בניסיון לדחוס את כל זה לתוך ספר אחד, הרבה מאוד עומק הולך לאיבוד. כל הפלונטרים נפתרים בצורה מאוד שטחית ומהירה, ברמה כזו שיש יותר עמודים שמתארים את הפלונטר, מאשר את הפתרון שלו. קצת הרגשתי שאני קוראת רומן לנוער, ולא פרוזה למבוגרים.

אני אוהבת מאוד את הז'אנר של "משבר אמצע החיים", שיש בו דמויות לא מושלמות שמנסות למצוא את המקום שלהן בתוך השגרה העמוסה והמשעממת. אבל כאן התהליך מאוד [מאוד] מואץ ולא ריאלי. מלהיות הבחורה השקטה והמרצה, איתיאלה עוברת ישר להיות הבחורה שעושה מה שהיא רוצה ואומרת מה שהיא רוצה, שמשליכה הצידה את הכול כולל את הבעל והמשפחה, רק בגלל כמה משפטים שחברה אמרה לה. זה קורה מ-0 ל-400, בתוך סחרור של התרחשויות מאוד מוגזמות, לא סבירות ולא מחוברות למציאות. כשקורה אירוע אחד חריג ונדיר, זה כייפי ומוסיף לעלילה, אבל כשזו שורה ארוכה של אירועים כאלה זה מתיש, וקצת גרם לי לגלגל עיניים.

מעבר לזה שיש פה איזה עניין מול הדת, וכל מיני דברים שאין מצב שיקרו במציאות [למשל, לטוס לחו"ל ולאכול ולשתות איפה שרוצים בלי שום מגבלה של כשרות. או נשים חרדיות רוקדות בטייץ וחולצת בטן, וזורמות עם זה שהסרטון יעלה לרשתות החברתיות].

ממש חיכיתי לקרוא את הספר הזה, והייתי בטוחה שאני אעוף עליו. בבסיס הוא הזכיר לי קצת את "החיים ומה שלבשתי" של שלי גרוס, שאהבתי מאוד. אבל פה משהו התפספס... הרבה יותר מדי התרחשויות ודינמיקות, שבאים על חשבון העומק של העלילה והדמויות. אני מודה שבערך מהאמצע דיי המשכתי לקרוא בכוח, רק כי רציתי לדעת איך הכול ייפתר.

השנה יצאה לאור הדרמה המרגשת והמצוינת של איילת הלפרין קייטס רחוקה מהבית. את השורשים לנושאים שנידונים בספר הזה העוסק בחופש אישי, אמונה ומשפחה, אפשר למצוא כבר בקומדיה הרומנטית המתוקה של איילת הלפרין קייטס, הבית של הלב.

הגיבורה, כמו גם הכותבת, היא דתייה, והיא מתמודדת עם הקונפליקטים שיש לה כרעייה ואם מול תכתיבי החברה הדתית. מהבחינה הזאת נזכרתי בשיר המרגש מתוך ינטל "איפה זה כתוב?" בה בת הרב חובבת לימוד התורה האסור עליה, תוהה איפה כתוב שהיא לא יכולה לקחת חלק בכל האפשרויות שהעולם מציע. כאן האפשרויות שנמנעות מאיתיאלה, גיבורת הספר, הן לא לימוד תורה אלא להגשים את עצמה כאישה נשית וקלילה ומבחינתה זה אומר גם להתלהב כמו בת 16 מלהקות בנים, לרקוד כמו בריטני ספירס ולהיראות כמו נערת ניינטיז מגניבה שמה עושים כשמטפחת שקשורה על הראש, לפחות בעיניה, פחות קשורה לזה. אחד המשפטים שאותי הכי תפסו בספר הוא: "אני יודעת שלאלוקים לא אכפת. ועמוק בפנים אני יודעת שאלוקים אוהב את הבקסטריט בויז." כי היי, כמו ששרה ינטל, איפה כתוב שלא?

בסופו של דבר ההגשמה העצמית של הדמות מתבטאת גם בצורה יותר עמוקה כמי שלא שמה את הבית והמשפחה כתכלית הווייתה ומביאה את עצמה לידי ביטוי כאדם יוצר. התרגשתי והזדהיתי עם הרצון הזה בהבעה עצמית, הגשמת חלומות והתמודדות עם קונוונציות משפחתו-חברתיות, בסיפור הרומנטי הזה שמעמת אהבת נעורים עם האהבה הנוכחית המקורקעת במשפחה עם 5 ילדים, אגב נסיעה עם הבסטיז לניו יורק להופעה של אלילי הנעורים. מה שלי אישית הפריע היא דווקא אחת החוזקות של הספר - שם כל פרק לקוח משיר פופ מהניינטיז, וזה עניין של טעם כי אני ממש לא מתחבר לתקופה המוסיקלית הזאת. זבש"י מה שנקרא, אבל מי שגדל על השירים האלה יכול מאוד ליהנות מהקטע ובכלל מהכתיבה של איילת שקולחת כמו מים ונראה שנעשתה ללא מאמץ אבל עם הרבה רגש, כנות ואהבה למילה.