הטעויות

הילדים שלי, שני מבוגרים צעירים, נמצאים עכשיו בשלב של בחירות בחיים ואני, בתור המבוגר האחראי, נדרש מדי פעם לתת להם עצות.

כבר מזמן למדתי (או החלטתי, מה ההבדל?) שלא כדאי לתת להם עצות מפורשות, אלא לתת להם עצות לגבי אופן קבלת ההחלטות, ולכן בפעם האחרונה שהקטנה שאלה אותי מה אני מציע לה לבחור, בין שלל אפשרויות טובות, הצעתי לה לשקול דווקא את מחיר הטעות של כל אחת מהן ולנסות להחליט לפיו. כי מחירן של חלק מהטעויות שאנחנו עושים בחיים הוא כבד מנשוא, ועלול ללוות אותנו לאורך זמן.

אבל מה זו בעצם טעות? האם טעות היא בחירה לא נכונה? ומה עם אי-בחירה, כתוצאה מאי-ידיעה או אי-עשייה? האם גם זו נחשבת טעות? הרי לימדו אותנו שמי שלא עושה, לא טועה. האמנם?

אולי טעות היא הפער בין תפיסת העולם שלנו לבין המציאות? ואולי מחיר הטעות הוא עצם הקיבעון בעבר, ההתבוססות הארכאית בנעים ובנוח וחוסר היכולת להתקדם למציאות העכשווית?

נעה ידלין כתבה ספר (ספוילר: מעולה!) שכותרתו ״הטעויות״, שבעיני לוקח את המושג ״טעות״, מפרק אותו לגורמים ומרכיב מחדש. היא כותבת על האופן שטעויות שעשינו בעבר משפיעות על ההווה, על היכולת שלנו להכיר בטעויות שעשינו ואולי, אם אפשר, גם לשנות ולתקן ועל תהליך ההתבוננות הפנימי שלנו והיכולת לזהות טעויות בזמן אמת.

העלילה מספרת את סיפורה של דפנה, שנבחרה כמורה של ישראל ואת מה שקורה כשעל אווירת השמחה מעיבים מסרים אנונימיים, שמתייחסים אליה כמי שאינה ראויה לפרס, בגלל שהרסה בעברה חיים ואף כוללים איומים מרומזים. בהמשך למסרים, דפנה הופכת לבלשית בת שישים ושלוש ויוצאת לדרך. היא מנסה (בדרכה המורתית) לפתור תעלומה בת שלושים, שהיא תעלומה קטנה לאנושות אבל גדולה עבורה והמסע שלה עובר בין תלמידי הכיתה הראשונה שחינכה. קפיצות הזמן שהיא חווה - כמו בפגישת מחזור - מלמדות אותה גם על מה שרצתה לדעת וגם על מה שלאו דווקא ביקשה.

הספר, שעוסק במורה שזכתה בפרס יוקרתי, מעלה כמובן גם את השאלה מה קובע את הערך שלנו? מבט פנימי, מבט חיצוני, עצם הזכייה פרס? ומה יותר חזק מפרס ״האיקס של ישראל״ (המורה של ישראל האליטיסטי, העיניים של המדינה הדו משמעי, התחת של המדינה הוולגרי יותר)? אז זהו … שנעה ידלין, כלת פרס ספיר, בודקת גם את הנושא הזה וחושפת את מגוון הגורמים שמעצבים את תפיסת הערך העצמי שלנו, דרך ספירלת התגובות לדפנה, שמושכת אותה למטה, גורמת לה לפקפק בשיקול דעתה ובעצמה, בחיפוש אחר משהו להיאחז בו ולבנות ערך מחודש.

במהלך המסע דפנה פוגשת בידענים מטעם עצמם, השופטים, שקראו משהו בנושא שהוא רחוק מתחום מומחיותם, אבל מרגע הרפרוף בחומר הפכו מומחים, לעניות דעתם (הקובעת) והם כבר רשאים לחרוץ דין. היא פוגשת את מטפסי העצים, שלא יודו בקיומו של יתוש גם אם יעקוץ אותם בקצה האף. את ה״פחחחחח…״ הצליל שהפך מזמן לדעה ולטיעון - של אנשים חיים וטוקבקיסטים כאחד, את מטילי הספק והמערערים, את אלו שהולכים עם החמאה על הראש, את השקרנים, את האומללים ואת האדישים.

ואנחנו עם דפנה, כמו בפגישת מחזור. התדמיות שליוו אותנו אז מייד חוזרות למקומן ביחס לכל מפגש: השמן, החכמה, הספורטאית, המתבדל … ואנחנו שואלים את עצמנו עד כמה הכרנו אחרים? ועד כמה הכירו אותנו? ועד כמה מכירים אותנו היום? נעה ידלין גורמת לנו, יחד עם דפנה, להטיל ספק גם במה שאנחנו זוכרים, או חושבים שזוכרים וכמה פעמים טעינו ומה היה מחיר הטעות?

על השפה והכתיבה קטונתי מלהרחיב - קבלו את נעה ידלין, גבירותי ורבותי, במחיאות כפיים סוערות ורוצו לקרוא את הספר הזה.