פתיחת פופאפ הטבה
עטיפת הספר העיקר לקום לבוקר חדש מאת אביבה סיגל, סיפור אמת על שבי וחיסול בעזה

העיקר לקום לבוקר חדש

אביבה סיגל

5כוכבים1ביקורות
ספר מודפס
החל מ-
₪63.00
ספר דיגיטלי
החל מ-
₪27.00

סיפור חזק ומרתק של נשה שחזרה מבור השבי עם סיפור חשוב להנחיל: בניסיון לשמור על צלם אנוש בחושך הגדול ביותר, בתקווה לבוקר חדש.

העיקר לקום לבוקר חדש / אביבה סיגל
העיקר לקום לבוקר חדש

הוספת ביקורת

כתובת המייל לא תוצג באתר
דירוג הספר

יש ללחוץ כאן לכתיבת הביקורת

שליחת ביקורת והשימוש באתר כפופים למדיניות הפרטיות, לרבות שימוש לצורכי עיבוד ממוכן.

ביקורות

תמונת משתמש
29/05/2026

״העיקר לקום לבוקר חדש״ הוא ספר שנושא כבר בשם שלו את המתח המרכזי שבו: לא הבטחה לגאולה גדולה, לא ניצחון חגיגי, אלא פעולה צנועה וכמעט יומיומית - לקום לעוד בוקר.

זהו ספר בשל, שניכר שיצא תחת ידיה של הוצאה רצינית ושנכתב למעלה משנה אחרי שאביבה חזרה.

אביבה סיגל כותבת מתוך חוויה שהעברית מתקשה להכיל: אישה בת 62, גננת מקיבוץ כפר עזה, שנחטפת עם בעלה קית׳ לעזה, למקום שהוא גיאוגרפית קרוב לבית אבל אנושית רחוק מכל מה שמוכר. התקציר הפומבי מתאר את החטיפה מביתם בכפר עזה ואת השבי בעיר עזה, ואת הספר כעדות ייחודית של מי שחזרה מבור השבי.

הכוח של הספר, לפחות כפי שהוא מצטייר, נמצא דווקא בפרטים הקטנים. לא רק באירוע הגדול, אלא בגוף, בבושה, בריח, במרחב הסגור, במחוות הקטנות של הישרדות, ובשאלה איך אישה שמקדישה את חייה לילדים, לטיפול, לשגרה ולבוקר חדש, מוצאת את עצמה במקום שבו כל בוקר הוא מאבק.

מבחינה ספרותית, זה ספר שמעניין דווקא בגלל נקודת המבט הנשית והביתית שלו. סיפורי שבי נוטים לעיתים להיכתב בשפה של עמידה, כוח, תכנון והישרדות הירואית. כאן יש אפשרות אחרת: שפה של גוף, טיפול, תלות, השפלה, חמלה, פחד ועיקשות עדינה. לא “גיבורה” במובן הפוסטרי, אלא אישה שמנסה לשמור על עצמה, על הזיכרון, על בעלה, על צלם אנוש, ועל האפשרות הפשוטה ביותר - שיהיה בוקר נוסף.

הספר חשוב גם משום שהוא מזכיר שהשבי לא היה חוויה אחת. לכל חטוף וחטופה היה סיפור אחר, גוף אחר, גיל אחר, פחד אחר, דרך אחרת להחזיק מעמד. דרך אביבה סיגל, הסיפור הלאומי מקבל קול אישי מאוד, חשוף מאוד, ולעיתים דווקא משום כך אוניברסלי: מה אדם צריך כדי לשרוד? מה מחזיק אותו? ומה קורה לו כשהוא חוזר למקום שבו כולם רוצים שהוא יחזור לחיים, אבל החיים עצמם כבר אינם אותו דבר?

״העיקר לקום לבוקר חדש״ נשמע כמו ספר של עדות, אבל גם כמו ספר על שפה: איך מספרים את מה שהנפש הייתה מעדיפה לשתוק?

איך הופכים זיכרון למילים בלי להפוך אותו לסנסציה?

איך ממשיכים לקום בבוקר אחרי שהבוקר עצמו הפך לדבר שצריך להיאבק עליו?

ממליץ מאוד,

איתן

להמשך קריאה