התאומים

"מלחיצים אותי ועושים לי טריגר ועם מחשבות חוזרות ונִשנות שאני לא מסוגלת לשלֹט בהן, זאת אשמתי, זאת אשמתי, מה עשיתי לא בסדר..." (עמ' 27).

אזהרת טריגר: בגידה.

הספר יהיה ככל הנראה בלתי־מובן בחלקו למי שלא חווה על בשרו את הכאב המר, ויהיה טיפול עמוק בפצע שלעולם לא יגליד עבור מי שכן.

אובדן התמימות

"הידעת? את תקראי הודעה שלא נועדה לעיניך.

הידעת? את תמהרי לחפש את שם השולחת.

הידעת? העלבון ינעץ בך את נבגיו כמו עֹבש.

...

הידעת? מרגע שיודעים אי אפשר שלא לדעת" (עמ' 43; 42).

אתה או את מפרגנים לבת או לבן הזוג, ולא מעלים בדעתכם שעולם שלם רוחש מאחורי גבכם, משתמשים בכם כבית אבל הם נמצאים בחיק אחר.

"שלחתי לך הודעה.

שלחתי הודעה נוספת.

למה אתה לא עונה?" (עמ' 21).

הוא כבר לא אצלך, הוא אצל אחרת, העוגן שלו אינו אצלך, וספינתו מעבירה סחורות אחרות...

בגידה היא הסתרה מבן או מבת הזוג. דבר שנעשה בחושך, בהסתרה, מחיקה מהירה, קבוצה סודית בוואטסאפ עם כותרת של משהו גנרי ששייך לעבודה, דוא"ל סודי שמי יחלום לבדוק שם באתר שפתחתם במיוחד. עכשיו כבר יש הודעות נמחקות מעצמן, אין צורך בתחכום.

"לפעמים לא צריך לראות משהו בחֹשך,

לפעמים צריך לראות את החֹשך" (עמ' 9).

"החֹשך הקיף אתכם כמו שהוא מקיף את הפנס, כמעט עד הסוף" (עמ' 36).

והחושך אפל, ניתן למישוש, מקשה על המעבר דרכו, משתק כמכת מצרים שלקום ממנו לא ניתן. חושך ממשי, חושך שחושף את כל מה שאתה לעיני זר.

אחרי חושך כזה? כבר לא ניתן לחזור לאחור, כבר לא ניתן לראות אחרת, או לראות בכלל.

"איזו חשכה זוכר העִוֵר מן הימים שעוד ראה?" (עמ' 41).

ההודעות בין האוהבים לא יסורו לנגד הנבגד, בשיפוד של ברזל שחור משחור קועקעו על הלב מבפנים, במקום הרך והפגיע ביותר, המילים הרטובות רודפות בחלומות ובהקיץ.

יותר לא ניתן לראות זוג יושב ברכב סתם ככה מבלי לחשוב שהנה הנה, עוד בוגדים שברחו לעיר אחרת, רחוקה, לא יעזור שהוא עם כיפה והיא עם כיסוי ראש, שמכסה על ערוותה.

"אולי זו בחצאית הקיץ, אולי זו בשמלה הסגֻלה.

אִשה שירו בה פעם אחת – יורה שוב ושוב בעצמה" (עמ' 39).

והגילוי, כואב בבטן הרכה, לא ניתן לעיכול.

"סימן השאלה נפל לידך כמו חיּל התופס את בטנו אחר היריה" (עמ' 36).

"כֵּ֤ן׀ דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹא־פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן" (משלי ל, כ) – כך דרכן, לומר כשרה אני, להסתיר ולכסות על דברים שנעשים בחדרי חדרים, נכבשה המלכה בביתה...

"מה כבר קרה?

היתה אִשה בחייך,

עברה.

כמו שפעת,

כמו חום גבֹה

לא משאיר סימנים" (עמ' 33).

אדם שאוהב בכל ליבו לא חולם בסיוטיו הנוראים ביותר שבשעה שהוא אוהב, הוא מוכה בית אהובתו, נבגד בידי אנשי ביתו הקרובים ביותר, להם מסר את סודותיו הכמוסים. ברגע הגילוי מתברר לו שחי בשקר, ישן עם אויב, חי עם סוכן קג"ב, וכל דבר שמסר לה שותף עם אהובה, "פֶּן־תִּתֵּ֣ן לַאֲחֵרִ֣ים הוֹדֶ֑ךָ וּ֝שְׁנֹתֶ֗יךָ לְאַכְזָרִֽי: פֶּֽן־יִשְׂבְּע֣וּ זָרִ֣ים כֹּחֶ֑ךָ וַ֝עֲצָבֶ֗יךָ בְּבֵ֣ית נָכְרִֽי" (משלי ה, ט-י).

"קראתי את ההודעות.

בררתי מִלה מִלה איך סחרת במעלותיך" (עמ' 28).

לא שלא ידעתם, משפיל ומעליב פי כמה וכמה כשהאדם הכיר וידע היטב מי אתה ובמי פוגע ואיזה בית ממוטט על יושביו, לא שהיה כאן איזה איבוד שליטה רגעי, זה דבר שנמשך ונמשך בלא הפסקה – עד שנתגלו בעירומם. שום סייג או מעצור לא עיכב בדרך.

"הצעת לה לצאת לטיֵּל, השעה היתה מאוחרת.

גִששת אחר ידהּ.

היא נגעה בטבעת הנישואין שעל אצבעך...

הלילה כִסה אתכם..." (עמ' 19).

"יְהִֽי־מְקוֹרְךָ֥ בָר֑וּךְ וּ֝שְׂמַ֗ח מֵאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶֽךָ: אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל־עֵ֑ת בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד: וְלָ֤מָּה תִשְׁגֶּ֣ה בְנִ֣י בְזָרָ֑ה וּ֝תְחַבֵּ֗ק חֵ֣ק נָכְרִיָּֽה: כִּ֤י נֹ֨כַח׀ עֵינֵ֣י הְ' דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ וְֽכָל־מַעְגְּלֹתָ֥יו מְפַלֵּֽס: עֲֽווֹנֹתָ֗יו יִלְכְּדֻנ֥וֹ אֶת־הָרָשָׁ֑ע וּבְחַבְלֵ֥י חַ֝טָּאת֗וֹ יִתָּמֵֽךְ..." (משלי ה, יז-כא).

"רק אחורה אני מבינה.

הכֹל חוץ מהאמת היה לטובתכם.

הכֹל מההתחלה.

הסכמת לעשות רעה גדולה בעבור טובה גדולה" (עמ' 21).

"ידעת שיכאב לי.

זה לא עצר אותך" (עמ' 34).

"... נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר־לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֽׂנָּה: נֶגַע־וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֝חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה..." (משלי ו, לב-לג).

"הבושה תרוקן ממנה את האֹשר התקף אחרי התקף כמו ברפלקס הקאה" (עמ' 23)

קשה להגיע ככה לזוגיות חדשה ומטיבה, להאמין שוב באדם, לדעת שמבט לתוך העיניים והבטחה – אינם שווים דבר.

"איפה התרחץ אחרי מעשה? באיזו עיר נפגשו? ...

היא לא תשאל, אבל דוקא בגלל זה לא תִגמל מהתשובה. לעִתים רחוקות היא תבכה.

תרוץ קילומטרים, תשתה רק מיצים, דברים מסובכים.

כל כך מבֻלבלת תהיה עד שלא תזכֹר מה היא לא יכולה.

הימים יעברו.

אין טעם לשקר,

היא תִשאר חשדנית.

מנומסת כלפי ההוה" (עמ' 23)

אבל השגחת ה' ברוב חסדו וטובו גדולה וחזקה מן הכאב שהאדם מעולל, התקווה מפיחה אור חדש, חיים בעצמות המתות:

"אתה זה שהתחלת (דבר לא חוזר לאחור. לא הנערה שבגדת בי אִתה, לא הגבר שלקחתי לשם נקמה, אחר כך לשם עצמי המופתעת: כמה אני יפה בעיני זה שלא התרגל)" (עמ' 46).

מי יוכל להבין את היצר הזה? יצר של מי שיכל לבגוד בלא־סוף, אבל שמר אמונים, ומתחיל זוגיות חדשה, ורואה כמה אור יש בו, למרות החושך האפל, כמה נקי הוא, למרות היריקות שספג בפניו, כמה מכובד הוא, למרות ההשפלות והביזיונות שספג בעת שהושלך לטובת המים הגנובים, הוא נזכר שוב כמה הוא טוב, וכמה אהבה ונתינה יש בו, ומתמלא רחמים על מי שאיבד בחמתו ובבוגדנותו את המרגלית הטובה בידיו והשליכה לארץ.

"לא אחזֹר להתרושש ממה שכבר אין לי" (עמ' 12).