מה שאחרים חושבים בי

מה שאחרים חושבים בי - יואב בלום

כתר, 2021, 288 עמ'.

ז'אנר: מד"ב, מתח, תעלומה, בלשי, ישראלי (אבל ממש לא מורגש)

פעם ידעתי לקרוא מחשבות, גם בנדוד שלי ידע. הייתי בכיתה ט' כשסבא שלי נפטר ובשבעה היו שיעורי תורה לזכרו, בזמן שאנשים ישבו בתוך הבית דודה שלי ביקשה ממני להגיש להם אוכל.

עכשיו, דמיינו את הסיטואציה:

אני בת 15, מלא גברים שאני לא מכירה בפנים ואני אמורה להכנס לבד ולעבור בין השולחנות.

התפדחתי ממש!! 🙈😅

ואז.. 🥁🥁🥁

אני באתי להכנס עם מגש מלא ובנדוד שלי בא לצאת עם מגש ריק. הסתכלנו אחד לשניה בעיניים בלי לדבר מילה, החלפנו מגשים, הוא נכנס ואני התחמקתי מהמשימה המפדחת.

אז בעולם מקביל אפשר לומר ששנינו קוראי מחשבות, לא?

אז זהו, שלא.

קודם כל, לא באמת שמעתי אותו מדבר בראש שלי, גם הוא לא שמע אותי.

וחוצמזה קוראי מחשבות לא שומעים אחד את השני בכלל, הם שומעים רק אנשים "רגילים" והם לא שומעים אותם בקול שלהם. זה נשמע להם כמו מחשבה שלהם.

כך למשל, אם הייתי קוראת מחשבות והיה בא לי לשתות שוקו אז יש מצב שבת דודה אחרת בכלל חשבה שבא לה שוקו.

זה מבלבל ומתסכל מאוד.

כששמעתי שיצא ספר חדש של יואב בלום (יש לי כבר את שלושת הספרים הקודמים שלו) ממש התלהבתי!! 🤩

ניסיתי להתאפק כמה ימים ולא לקנות אותו כי קניתי בתקופה האחרונה מלא ספרים ואני לא עומדת בקצב הקריאה ויש לי מלא ספרים חדשים שלא קראתי מעולם לצד ספרים חדשים שקניתי אחרי שקראתי (זה האידיאלי מבחינתי)

אבל זה היה חזק ממני וכמובן שקניתי אותו.

איך שבעלי נכנס בדלת עם הספר קפצתי בהתלהבות כמו ילדה קטנה שקיבלה ספר חדש 🤣🤣🤣 מזמן לא התרגשתי ככה מספר 😍📚

הספר היה מאוד מעניין ומותח.

בהתחלה קראתי קצת בשבתות (רק בשבתות יש לי זמן) ואז הגעתי לאיזשהו שלב בספר שנשאבתי פנימה ומצאתי את עצמי קוראת עד 01:20 לפנות בוקר כדי לסיים אותו ולא להשאר במתח, מה שגרם לי להשאר ערה גם אחרי מהצפה

😉🤦🏽‍♀️🤣

הספר נע בין 2 צירי זמן:

1. זמן העלילה המקורי.

2. הזכרונות של גיבורנו על ילדותו.

לקראת סוף הספר כל הפאזל מתחבר (ממש כמו הפרק של הזכרונות של סנייפ בהארי פוטר 7 שמחבר את כל הסדרה)

הטוויסט שמבינים תוך כדי שכל הפאזל מתחבר מאוד מפתיע.

והשורה האחרונה של הספר, מאוד משעשעת 🤣

תתארו לכם שאתם יכולים לשמוע את המחשבות של כל הסובבים אתכם.

אבל לא רק שומעים אותן, חושבים אותן כאילו הן היו המחשבות שלכם, ככה שאתם לא יודעים להגיד אם החשק שלכם לוופל לימון הוא אותנטי שלכם, או של סתם מישהו רנדומלי שעבר לידכם (כמוני, למשל).

עכשיו תתארו לכם שאתם באמת מצליחים לתאר לעצמכם את זה.

כי עד כדי כך הכתיבה של בלום טובה.

ברגעים שבהם הדמות הראשית חווה את כל המחשבות של כולם, אנחנו חווים את זה איתה בעצמנו, את הרעש, את חוסר ההבנה מה מחשבה שלי ומה מגיע מהספר. כי הוא כרגיל עד כדי כך טוב.

כרגיל - העולם שבלום בונה לנו מדהים ועשיר ומיוחד.

היה לי כיף לשקוע בספר וגמעתי אותו כמעט בלי הפסקה.

העלילה מותחת, ולמען האמת לא היה לי ברור מי "האיש הרע" עד הרגע שהוא נחשף, ולרוב אני תופס את זה מיד.

אבל, קטן אבל עדיין אבל,

העלילה מתפרשת על-פני זמן יחסית קצר (כמה ימים), אבל זזה קצת לאט בחלק מהמצבים בגלל כל הפלאשבקים של הדמות הראשית.

הם מתבקשים לעלילה ולרצף, אבל באותה נשימה זה מרגיש קצת כאילו הכול זז לאט מידי ובמקום להתקדם עם העלילה אנחנו טיפה חוזרים יותר מידי אחורה. לי אישית זה קצת הפריע לרצף הקריאה.

בנוסף, סוף הספר (שחלקו היה לי ברור מההתחלה וחלקו בהחלט הפתיע), היה טיפה לא ברור. הדמות הראשית עושה משהו שלא הוסבר בכלל, בלי שום הכנה מראש, ושנשמע הרבה מעבר ליכולותיה בכל מקרה… וזה טיפה אכזב כי זה היה סוף "הוליוודי" מידי לטעמי.

אבל בסה"כ - כמה שהתגעגעתי לספרים של בלום, כמה כיף שהוא סוף סוף הוציא ספר חדש, ומת כבר שיגיע הספר הבא של הסופר הישראלי הכי מוכשר שאני מכיר!