עשר סיבות לא להשתגע
ספר מרגש וכן על תהליכי התמודדות, אהבה וצמיחה בגיל ההתבגרות
הוספת ביקורת
ביקורות
על מה הספר?
ליבי בת החמש עשרה היא ילדה רגילה, אולי אפילו יותר מילדה רגילה. היא ילדה טובה, קשובה ומצטיינת. עד שיום אחד העולם מתהפך: אמא שלה נהרגת בתאונה. והחיים שאחרי…. כבר לא ממש נראים אותו הדבר. הבעיה היא שליבי יודעת שהיא חייבת להצליח במבחן הקבלה לכיתת המצטיינים כדי להמשיך בתוכניות כרגיל וכדי שאבא שלה לא יתאכזב. אבל איך מצטיינים כשהמוח נמצא במקום אחר לגמרי? ועד איפה ליבי תמתח את הגבולות האפורים כדי להצליח?
מה חשבתי עליו?
כשהייתי כמעט בת 22 ישבתי שבעה על אבא שלי. כבר הייתי נשואה + ילד, לא נערה בגיל ההתבגרות שחוזרת כל יום הביתה ומרגישה את החוסר באופן יומיומי. ועדיין, בפרקים הראשונים שמתמקדים בהלוויה ובשבעה – הזדהיתי עם ליבי כל כך. ורק שתדעו שזה לא מובן מאליו. בשבעה ראיתי מקרוב איך כל אחד מתמודד עם האבל באופן שונה לגמרי: יש את אלו שמעדיפים להיות מוקפים בחברים, ואלו שמעדיפים שיעזבו אותם בשקט. אלו שלא שמצליחים לישון ואלו שבורחים אל השינה. ההתמודדות של ליבי בספר היו קרובות מאד למה שאני עצמי עברתי, והרגשתי אליה חיבור מיידי.
גם התקופה שאחרי השבעה מתוארת בצורה כל כך טובה. ההלם, ההסתגלות, המבטים של החברים, הרחמים של המורות. אני זוכרת איך אצלי ניסיתי לשמור את העניין בסוד מרוב האנשים סביבי, רק כדי שלא יתייחסו אלי אחרת, כי זה היה לי כל כך קשה עם זה.
כל החיים הייתי ילדה רגילה. אם היו צריכים לתאר אותי היו יכולים להגיד שאני תלמידה מצטיינת, אבל תוך רגע שינו לי את הכותרת לילדה שאמא שלה מתה וזהו, מסתבר שזה כל מה שאני עכשיו.
הספר מלווה את ליבי לאורך מספר חודשים בסיפור מסגרת סביב כיתת המצטיינים וההתמודדות עם המבחן – אבל מקפל בתוכו עוד המון דברים: הליכה לפסיכולוגית וההתמודדות עם היפתחות מול אדם זר, על מה הוא המעשה הנכון אם הוא פוגע באחרים, השגרה שמשתנה אפילו עם החברות הקרובות, ו… אהבה ראשונה ולא ממש צפויה, במיוחד לטיפוס כמו ליבי. וזה רק חלק מהנושאים שצצים בעולם של ליבי.
אמרתי לה שאני מרגישה כמו דג על הירח. היא הטתה את הראש אל הצד, אבל לא הטיית רחמים, אלא הטייה של עניין, וביקשה שאסביר. אמרתי לה שבדרך כלל אומרים "דג מחוץ למים", אבל שאני מרגישה שמאז שאמא, זה לא רק שאני לא נמצאת במים, אני בכלל לא נמצאת יותר בעולם שאני מכירה והכול מרגיש ומתנהג מוזר ושונה.
ליבי גם אוהבת לתאר הרבה מהתחושות והמחשבות שלה בציורים, ולפעמים היא מציירת אותם – ואת הציורים האלו אפשר למצוא בסוף הספר, במעין "תיק עבודות" (שאחרי זה גם מתחבר לעלילה עצמה). מדי פעם בספר היו הפניות לציור הרלוונטי בסוף (הציורים ממוספרים). הקרדיט כאן לרעות בורץ הנפלאה. הייתי מעדיפה שהאיורים ישולבו בספר עצמו במקום שאצטרך ללכת הלוך וחזור, אבל ממה שהבנתי היה חשש שאיורים בספר עצמו יגרמו לספר להיתפס לגיל צעיר, והוא לא כזה.
הספר כתוב נפלא, הוא מרתק, מרגש ונוגע, וסיימתי אותו בכמה שעות. הספר נוגע בכמה נושאים מאד מאד חשובים ובצורה מאד טובה בעיני, ואני חושבת שהוא ממש מומלץ לנוער, בעיקר נוער בוגר.
טריגרים ותכנים רגישים
יש את ההתמודדות עם האובדן, כמובן. יש בספר מעט קללות.
מבחינת מיניות יש רק נשיקה ולא יותר מזה, אבל כן יש דיבורים בין החברות על בנים – כמו מה בנים אוהבים לעשות לבנות, או למשל מה עושים בדייט ראשון:
"תחליטי מראש עד איזה שלב את מוכנה להגיע איתו, נגיד אם הוא יכול למשש לך את הציצי מתחת לחולצה או רק מעל."
"או בכלל לא," ריין מוסיפה.
מצד אחד, יש כאן נגיעה בנושאים ממש ממש חשובים סביב הסכמה והצבת גבולות, מצד שני – עבור בני נוער דתיים, זה משהו שמאד מאד רחוק מהעולם שלהם ויכול גם להרתיע, אז אם אתם מהצד הדתי, לשיקולכם.
מבחינת התאמת גיל – הסופרת הגדירה אותו ל12+, אני חושבת שעם כל הנגיעה באובדן ונושאים מורכבים נוספים שיש שם, אולי עדיף 14+.
כנרת זמורה דביר | אוגוסט 2025 | עריכה: מיה יסעור | איורים וכריכה: רעות בורץ | 264 עמ'
את הספר "עשר סיבות לא להשתגע" גיליתי בזכות הקבוצה, והאמת היא שלא חשבתי שאתחבר אליו כי הוא מוגדר כספר נוער בוגר. מה שבכל זאת משך אותי והכריע את הכף, היה דווקא הנושא: איך נערה מתמודדת עם אובדן של אמא.
בתור מישהי שאיבדה את אמא שלה בגיל צעיר (23) ומכירה מקרוב את ההרגשה שבה כל העולם שהכרת פשוט קורס, הנושא הזה נגע בי במיוחד. הייתה לי ציפייה למצוא בספר משהו שיכול לנחם או לגרום לי להזדהות. גם שם הספר המעניין והכריכה הייחודית תרמו לסקרנות.
הספר עוקב אחרי ליבי, נערה בת חמש עשרה, שהחיים הרגילים שלה מתהפכים בבת אחת בגלל תאונת דרכים טרגית שבה אמא שלה נהרגת. תוך רגע, ליבי מפסיקה להיות "התלמידה המצטיינת" והופכת להיות "הילדה שאמא שלה מתה". אביה הולך ונעלם, ואחיה פשוט נסגר בתוך העולם שלו.
לליבי יש שתי חברות ממש קרובות שמנסות לעזור, אבל הן לא באמת מצליחות להבין עד הסוף. השינוי מגיע כשהיא פוגשת את זוהר, איתו היא נפגשת אצל הפסיכולוגית החדשה שלה. ואז, לצד רגשות האבל והכאב הגדול, מתחילות לצוץ בה גם תחושות חדשות ואחרות.
לאורך הספר אנחנו עוברים ביחד עם ליבי תהליך ארוך ומורכב של התמודדות עם האובדן והכאב, כשהיא מנסה לשרוד ולחזור לחיים נורמליים. באופן מפתיע, למרות שהספר מטפל בנושאים כבדים מאוד כמו אובדן, דיכאון, והתמודדות עם טרגדיה משפחתית, הוא מצליח לשמור על קצב דינמי, שפה נגישה והומור במידה הנכונה.
הכתיבה זורמת, ודרך קולה האותנטי של ליבי, אנחנו נכנסים לעולמה הרגשי המורכב, מבלי שהכובד ישתק אותו. משהו בישירות והאינטימיות של הכתיבה, מעניק תחושה שהדברים יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב.
ליבי היא דמות מורכבת ובוגרת מאוד. היא בעלת מודעות עצמית גבוהה, לא חוששת להביע בינה לבין עצמה תחושות קשות, והיא צינית לעיתים אך גם מאוד רגישה. בגלל המורכבות הזאת, מצאתי את עצמי מזילה דמעה בגלל האבל המציף, המערער והכואב שהיא חווה, ורגע אחר מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם מאיזו סיטואציה קומית או משפט מצחיק שנאמר.
יש רגע אחד חזק ונוגע ללב בספר שזכור לי במיוחד: זה כשליבי עולה לקבר עם המשפחה שלה ביום השלושים. הרגע הזה מציג בצורה ממש מובהקת את כל חוויית השבר והזעם של ליבי מול האובדן. לדעתי, הסופרת הצליחה ללכוד שם בצורה אותנטית ומרגשת בדיוק את המהות של האובדן והאבל.
כקוראת בוגרת, הבסיס העלילתי הקלאסי של גיל ההתבגרות (כמו כל הדרמות בבית הספר וכל זה) אומנם פחות משך אותי. ואף על פי כן, הספר כתוב נהדר וממש מרגש, והוא מטפל בנושאים סופר חשובים עם רגישות יוצאת דופן. הוא מציע מסר חזק על איך בוחרים בחיים ואיך משקמים את עצמנו אחרי שבר.
כמו כן, האיורים של רעות בורץ, המוכשרת יש לומר, היוו תוספת מקסימה.
היו כמה ציטוטים מהספר שאהבתי אך זהו הציטוט האהוב עלי:
"אמרתי לה שאני מרגישה כמו דג על הירח. היא הטתה את הראש אל הצד, אבל לא הטיית רחמים, אלא הטיה של עניין, וביקשה שאסביר. אמרתי לה שבדרך כלל אומרים 'דג מחוץ למים', אבל שאני מרגישה שמאז שאמא, זה לא רק שאני לא נמצאת במים, אני בכלל לא נמצאת יותר בעולם שאני מכירה והכול מרגיש ומתנהג מוזר ושונה."
הנה רשימת "עשר סיבות לא להשתגע" שלי:
1. נס קפה ראשון של היום במרפסת כשיש שמש בחוץ.
2. אחותי.
3. הצחוק של האחיינים שלי.
4. אור הזהב של השקיעה על בניינים, עצים, חפצים.
5. בית נקי ומסודר.
6. צילום טבע.
7. הצליל של הגשם.
8. כשאני קוראת ספר ממש ממש טוב ואני לא רוצה שהוא יגמר.
9. כשאני שומעת מוזיקה והשיר שאני אוהבת בדיוק מתנגן.
10. מעשה טוב.
על הספר
אם תבקשו מליבי ברקאי בת החמש עשרה לספר קצת על עצמה - תשמעו ממנה שהיא נערה רגילה בסך הכול, שמרוצה ממסלול החיים הנוכחי והרגיל שלה. יש לה הורים אוהבים ואח בוגר שקרוב אליה, שתי חברות קרובות, וגם חלומות גדולים לגבי העתיד.
רק שביום סתמי אחד קורה האירוע הכי פחות סתמי, וליבי צריכה להתמודד עם המציאות שאמא שלה נפגעה בתאונה וכבר לא תהיה יותר בסביבה לדאוג ולתמוך בה.
בעוד ליבי מנסה ללמוד איך ממשיכים הלאה, היא גם חווה קשיים נוספים שמכבידים עליה, ומול חלקם היא מחליטה לנקוט בצעדים אותם היא לא חלמה שתעשה אי פעם.
בדרך נפגוש דמויות שונות שהן חלק חשוב מהעלילה - שירה הפסיכולוגית, זוהר המסתורי, קרובי משפחה נוספים של ליבי ועוד.
מה חשבתי במהלך הקריאה
איכשהו נוצר מצב שבתקופה האחרונה (ועדיין) יוצא לי לצרוך תכנים שמתעסקים באובדן, אני מדבר על שלל פורמטים כגון ספרים/סדרות/סרטים/אנימות/מנגות. אז אני מודה שקצת חששתי לפני הקריאה של 10 סיבות שמלכתחילה מגדיר את עצמו כספר שמתעסק באובדן, בסופו של דבר אני יכול לומר שמיד כשסיימתי את הקריאה שמחתי שקראתי אותו בכל זאת.
הספר מתחיל חזק ולא מבזבז זמן, מיד לאחר היכרות ראשונית עם ליבי אנחנו חווים איתה את האובדן, וכנראה שזה אחד הקטעים האהובים עליי בחווית הקריאה. יש משהו בכתיבה והתמודדות עם נושאים קשים שנותן את המקום לעכל דברים מול עצמך, ושלו עשתה עבודה נהדרת באספקט הזה, הנושא לא נדחף מתחת לשולחן, הוא נוכח, בועט ומשפיע על העלילה. ובעיקר - נתן לי להרגיש שיש אספקט נוסף ורגיש, משהו שחשוב לי מאוד כקורא.
אז כן, אחרי ההתחלה הכבדה שלו, אנחנו מתקדמים בעלילה ומלווים את ליבי לאורך כל הדרך, בין אם ברגעים ה"רגילים" של להיות נערה, ובין בהתמודדות ובתחושות של הקושי והריק שצץ לו בלי לבקש רשות, השילוב עובד נהדר - בעיקר בגלל שהביסוס של האובדן כאירוע מכונן שמניע את העלילה מרגיש מאוד אמין והצלחתי להתחבר בזכותו לליבי בדיוק כמו שהיא.
אי אפשר לדבר על ליבי בלי להזכיר אותה כדמות - היא נהדרת, ומתפתחת תוך כדי הסיפור שזה כל כך חשוב, ומצד שני היו רגעים שהרגשתי כאילו היא קצת בוגרת מדי, בסופו של יום יש כאן כאמור את העניין של ההתמודדות ויכול להיות שזו "תופעת לוואי כלשהי", אבל ככה או ככה זה עבד לי כמכלול וליבי אמינה, אנושית ומקסימה.
מה עוד? חוץ מהמסר על ההתמודדות יש גם מעטפת עלילתית של מטרה ברורה והדרך שבה ליבי מנסה להחליט כיצד להתמודד (או לא להתמודד לצרוך העניין) עם הקונפליקטים שבדרך, קו עלילה רומנטי ומתוק - וקשת של רגשות ותחושות איך שלא מסתכלים עליו, כל זה עטוף בכתיבה יפה ואיכותית, והספר קריא וקולח.
בנוסף חובה להזכיר את האיורים נפלאים של רעות בורץ, יש מדי פעם הפניות לסוף הספר - בו נמצא תיק העבודות של ליבי ושם מאוגדים האיורים שמתארים סצנות מתוך העלילה, אני מודה שתהיתי מדי פעם אם לא הייתי נהנה יותר במידה והאיורים היו משתלבים תוך כדי, ובכל זאת זו תוספת מוצלחת לספר בעיניי (שגם משרתת את העלילה ורלוונטית לליבי כחלק מאפיון הדמות שלה).
טריגרים ותכנים רגישים
מוות ואובדן של אדם קרוב, אלימות במשפחה, קצת קללות, אזכור לשליחת תמונות עירום, דיכאון.
מיניות - בעיקרון רק נשיקה, אבל יש התעסקות רצינית בכל הנוגע למערכות יחסים של בנים/בנות, מה שהגיוני בהתחשב בשכבת הגיל, פשוט לפעמים היא מפורשת יותר ולפעמים רק ברמיזות.
לסיכום
אז מה חשבתי על 10 סיבות לא להשתגע? שהוא מקסים ומעולה, וממש מתאים לנוער בוגר ומעלה, יש בו מסרים יפים שבני נוער לגמרי יכולים להרוויח מהם, וגם מהחוויה האישית שלי אני יכול להעיד שהוא מתעסק בנקודות חשובות שכולנו פוגשים ופגשנו בחיים ומנגיש אותן גם לנוער.
תודה שקראתם:)
פעם בכמה שנים ספר חדש מצטרף למדף הקלאסיקות, אלה שישרדו את מבחן הזמן ויקראו אותם בעוד שנים גם כשהטכנולוגיה והסלנג ישתנו. "10 סיבות לא להשתגע" הוא אחד מהם, ואני מבקש קרדיט על צפיית העתיד.
📖 במה עוסק הספר?
החיים של ליבי בת הכמעט חמש עשרה רגילים לחלוטין. היא גרה בבית רגיל עם הורים מעצבנים ואחיה התיכוניסט. היא תלמידה מצטיינת ומעריצה של טיילור סוויפט יחד עם חברותיה ריין ואביגיל.
ואז אמא שלה מתה בתאונה.
מילדה חברותית ושמחה, ליבי משתנה באחת.
היא עצובה וכועסת וגם כשהיא שמחה או מרוצה לרגע, היא חשה אשמה וכעס. היא שונאת להיות במרכז תשומת הלב וכל מה שהיא רוצה זה שהכל יחזור להיות כמו קודם. אז למה היא לא מצליחה להתרכז יותר מחמש דקות?
ליבי מגיעה לפסיכולוגית ופוגשת ביציאה את זוהר, נער צעיר עם עיניים יפות שמסתיר גם הוא כאבים וסודות משלו. השניים מתיידדים והוא מוכן לעזור לה בהחלטה מטופשת בעליל -
ליבי מחליטה שלהתקבל ללימודי המחוננים יגרום לאבא שלה להתגאות בה, יחזיר את השמחה לחייו ואולי גם לשלה. היא מתכננת לגנוב את המבחן ולעבור אותו. קל, זה לא יהיה.
📖 מה חשבתי על הספר?
+ הציורים: לאורך הספר מסומנות סיוטואציות שליבי ציירה במחברת שלה (כלומר, רעות בורץ הכשרונית ציירה) והם מופיעים במרוכז בסוף הספר. תוספת מושלמת.
+ הכריכה: אני חייב לומר שבהתחלה לא הבנתי אותה. היא יפה ובולטת, אבל לא הייתה מובנת לי כל כך. זאת כמובן עד שליבי מסבירה שהיא מרגישה כמו דג מחוץ למים, וכדי להדגיש עד כמה היא חיה בחוסר נוחות תמידית, היא מוסיפה ומציינת "על הירח". קודם הכריכה הייתה יפה, עכשיו היא מבריקה.
+ הרשימות: ליבי מתנתקת מהעולם דרך רשימות ("דברים שאומרים בשבעה", "דברים ששומעים כשמנסים להתרכז" ועוד). כשהפסיכולוגית שלה מבינה את זה, היא משתמשת בזה ככלי טיפולי ודרך להתגבר.
+ עריכה מהודקת: החוכמה בכתיבה היא לא רק מה מספרים, אלא גם מה לא מספרים ונותנים לקורא להשלים. הבחירה, לדוגמה, לדלג על ההלוויה היא צעד חכם שמוסיף לדרמה.
+ אמינות: ניכרת ההבנה האמיתית והעמוקה של הרגעים הקטנים בהתהליך, מה שמייצר אמינות. מחשבות מדויקות, אמיתיות וחדות שיודע רק מי שעבר את זה. מהפוקוס לשולי (כמו תשומת לב לשיערות הלבנות של המנהלת והאופן בו הקול שלה מצטרד כשהיא מספרת לה שמשהו רע קרה) ועד לאופן בו חברות לכיתה מסתכלות על ליבי כשמישהו מזכיר את המילה "אמא" (אפילו אם זה כחלק מקללה).
+ מערכות היחסים: נועה נגעה ברגישות בדינמיקות בין ליבי לסובבים אותה. מאביה הדכאוני, אחיה המעשן בסתר, החברות שלא תמיד מבינות אותה וזוהר. הו, זוהר. אני מאוד מקווה שנועה זוממת ספר צד מנקודת מבטו (כמו ציון, בתיה וניר שרוני).
📖 לסיכום...
ספר נוער עם לב ענק, הומור ורגש. אמין עד כדי כאב וכזה שנשאר איתך. הוא יהפוך לקלאסיקה, עוד תראו. מומלץ בחום!
שאלתי את נועה מה מקור ההשראה לספרה, ולדבריה "אמא שלי נפטרה כשהייתי ילדה, והחוויות הרגשיות שעברתי בתקופה ההיא, הן בהחלט הבסיס ומקור ההשראה לספר, גם אם הדמויות, הנסיבות והתעוזה לגנוב מבחן, שונו מעט."