שירת סרטני הנהר

קאיה (קתרין קלרק) היא 'ילדת ביצות' יחפה ופרועת מראה המתגוררת באזור נידח בצפון קרוליינה בסמוך לעיירה ברקלי קוב. עגה בסגנון "כנאדוני/כנגיברת" ו"מז'תומרת". שחורים עדיין מופלים במידה מסויימת.

אִמה שקצה בחיים במחיצת בעל אלים והתפרצויות זעם בשל טראומה שריסקה את רגלו ונפשו במלחמת העולם עזבה כשקאיה כבת שבע והצעירה בין כמה אחים העוזבים בזה אחר זה ולאחר מכן האב.

נותרת לבד בעוני קשה ואיכשהו לומדת לשרוד תחילה במכירת צדפות, מושא ללעג ודעות קדומות כ'זבל ביצות' בשל הופעתה המוזנחת וחוסר השכלה בסיסית לאחר יום אחד בבית הספר אחריו לא שבה לשם.

הספר נע בין צירי זמנים- כעשרים שנה בהן גדלה קאיה מילדת פרא שלא ידעה לספור כסף לצעירה נאה ואינטליגנטית שלמדה לקרוא והרחיבה אופקים הודות לטייט המתגלה מגיל צעיר כחבר נאמן, סבלני ואוהב. רוחשת אהבה לטבע אותו היא חוקרת ומתעדת ביסודיות. היא יוצרת קשר קרוב ומיוחד עם זוג שחור מבוגר המסייע לה בדרכים שונות.

הציר השני הוא מפנה המתחיל בשנת 1970 כשהיא הנאשמת במשפט רצח אפשרי סביב תעלומת מותו של צ'ייס אנדרוז, צעיר מקומי מקובל, נשוי אך רודף שמלות שהיה לו בעבר קשר עם קאיה שהסתיים ברע. הוא נמצא מת לאחר נפילה קטלנית בנסיבות לא ברורות.

וסוגר בפרק הסיום לאחר שנים רבות.

יש בספר רגעים יפים, עליות ומורדות. איחוד משפחתי, יחסם החם של בני הזוג מייבל ו'קְפוֹצי' (על שום נטייתו לקפץ...) והקופאית המחזירה מכיסה יותר עודף מהמגיע לילדה הענייה. המתנה הראשונה שקיבלה בגיל העשרה מטייט המרגשת אותה מאד בצד משברים ואכזבות.

מה שפוגם בעלילה המתפתחת על שנים רבות והכתיבה הסבירה באופן כללי היא פירוט מוגזם עד מריחה. תיאורים ארוכים ומייגעים מדי של עולם החי והטבע- טוב במינון סביר, כאן מוגזם ביותר. לא צריך לפרט כל עלה וציפור. חפירה. תחושות והרהורים של הדמויות המרכזיות וחקירת המוות, לעתים על גבול הנאיבי. משהו לא אמין, ילדה בת עשר בקושי מפרנסת את עצמה? להגיד שזהו ספר מדהים ומופלא-ממש לא.

'שירת סרטני הנהר' הוא ספר על חייה של קאיה, 'ילדת הביצות'. בת להורה אלכוהוליסט־מתעלל ואם מוכה שנוטשת את המשפחה לקראת גיל שבע של קאיה. המשפחה בת שבע נפשות וחיה בצריף מבודד על ביצת החוף.

לאחר עזיבת האם גם האחים הגדולים עוזבים את הצריף לאט־לאט ולבסוף גם האב, וקאיה נשארת לבדה לחיות בצריף הרעוע. 

הספר כולו עטוף בתיאורי בדידותה של קאיה בשנות התבגרותה ובדרכה לשרוד על ביצת החוף. תיאורי הבדידות מלוּוים בהתבוננות של קאיה על האנשים המעטים שיוצא לה לפגוש ועל תשוקתה האין־סופית לשיח איתם ולמגע אנושי. 

וכך היא נופלת גם לזרועותיו של צ'ייס, הדוש המקומי שמבטיח לה חתונה כדי להשכיב אותה ורץ להתחתן עם אחרת. 

בד בבד עם סיפורי ההתבגרות והאהבה של קאיה, ישנו גם סיפור בלש, וכשסיפור הבלש מסתיים בכליאתה של קאיה, החשודה היחידה, כבר בגיל 24 שלה, מתחילה סאגה משפטית. 

קאיה יוצאת זכאית, כמובן, ואז חיה באושר ועושר – בפירוט של רשימת מכולת של כל ההישגים והגשמת הפנטזיות של ילדה ענייה ונטושה – עד עצם היום ההוא שבו שבקה חיים בטבע כשטוב לה ושבֵע. 

ואז מגיע עוד טוויסט שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני כמה שנים, לצערי, אולי הוא היה הדבר היחיד שהייתי מצליחה לאהוב בספר.

הספר כתוב בגוף שלישי במעבר בין דמויות ללא סדר רעיוני, ולפי הצורך של הכותבת שיראו את קאיה מכל צד אפשרי וכדי להביע עוד פן של הסיפור, מעין 'עוד עומק רגשי לעלילה', אבל בפועל ממעברים אלו נוצרים חורים בקשר הרגשי לקאיה עצמה.

כמו כן, הכתיבה ילדית מאוד ומאכילה רגשות בכפית. בתחילה הנחתי שמדובר בשנותיה הצעירות מאוד של קאיה ולכן נכתב כך, כדי להתאים לגיל הדמות – אף שסיפור הבלש גם הוא כתוב באותה דרך – אך גם כשקאיה התבגרה והפכה לאישה צעירה ומצליחה, עדיין המספר הכל־יודע מדבר עליה בצורה ילדית ומפרט את רגשותיה ופעולותיה ברשימות. 

נראה שהסופרת לא החליטה אם לכתוב סיפור אגדה, סיפור חיים, רומנטיקה, בלש, דרמה משפטית או מניפסט נגד הדרה חברתית, אז החליטה לדחוס הכול בספר אחד של פחות מ־400 עמודים.

מפני שנתקלתי בטעויות תרגום רבות תהיתי על הכתיבה בספר המקור, תהיתי אם בגלל התרגום נוצרה שפת האגדות (ואז הוא הלך ואז היא עשתה, ואז קרה כך והיא בכתה, ואז קרה כך והיא צחקה), או שדווקא בזה התרגום נאמן למקור – כי הבנתי שכנראה הסופרת כתבה בדיאלקט דרומי כדי להתאים את שפת הספר לאזור שבו מתרחש הסיפור, עם טעויות דיבור של WhiteTrush – וזה אכן מועבר מעולה בכינויים שקאיה נותנת לאנשים, ובציטוטים, אבל לא בחלקי הסיפֵר, שבהם יש משפטים מבולגנים, חסרים וללא קישוריות.

וכשהגיע הסוף הטרחני, הארוך מדי וחסר הפרופורציה של הגשמת הפנטזיות, הבנתי שאין כאן עניין של העברה כושלת בתרגום, כי כנראה שבניסיון להכניס חיים שלמים של דמות לספר אחד הדרך היא לכתוב אותו בשפת אגדה.

היה חלק באמצע, כשהתגשמות הפנטזיות לא הצפינה על אל, ומשהו כן התחיל להסתדר בחייה של קאיה, וגם כשהחיים סתרו לה שוב, שכן נהניתי ממנו. אך אז סיפורה של קאיה התאחד עם סיפור הבלש והפך לדרמה משפטית ושוב איבדתי עניין. 

הדיוק היחיד שחוויתי בספר הזה הוא דווקא הדיוק הפסיכולוגי בדמותה של קאיה.

קאיה היא דמות שהוכתה מיום שהייתה תינוקת, שראתה את אמהּ ואחיה מוכים ואז ננטשה שוב ושוב ושוב ונשארה לבדה כבר בגיל שבע כדי לשרוד איכשהו. ודפוסי ההתנהגות והחשיבה שלה מתואמים היטב לחוויות החיים האלה, לדוגמה:

בדפוסי החשיבה אפשר לראות את הלימוד מהטבע והלקחים שהיא קיבלה אל עצמה בפינצטה ממילותיה של אמהּ ומצְפייה בטבע – על הגחליליות ועל התנהגות הזכר המרעיש.

ובדפוסי ההתנהגות אפשר לראות התשוקה שלה לדבר עם מישהו, גם אם הוא אביה האלים או נער שהיא ידעה שטוב לא יבוא ממנו, העיקר לקבל מעט מגע אנושי.

רק שהייתי שמחה לחוות את כל זה עם הדמות ולא להשקיף על הדמות מכל מני צדדים הזויים בלי להתחבר אליה רגשית כלל.

בגדול, לא ממליצה:)