שסעת וכיפורים

טריגרים: תיאור הריגת בע"ח, אנטישמיות, אלימות גרפית.

על מה הספר: שתי דמויות – אייזיק ורינת – מתנהלים בשתי קווי עלילה שונים לחלוטין. בעוד אייזיק נותן לנו את הסיפור שלו מהעבר ואיך הוא הפך לערפד, רינת מתמודדת מהצד שלה עם סיפור מורכב של אם שהתערערה בנפשה ולכן היא החליטה להפוך לעובדת סוציאלית כדי לעבוד בהוסטל לנפגעי נפש בירושלים. בנקודה מסוימת שתי הדמויות ייפגשו בזמן הווה והעלילה תסתבך.

הלוואי שהייתי יכול לספר את זה קצת יותר בצורה ברורה, אבל אני מעדיף כמה שפחות לנדב מידע על העלילה. לא כי היא מותחת, אלא פשוט כי היא מבולגנת. וזה מוביל אותי לדעתי האישית על הספר:

אם יש משהו שאני שונא, זה חוסר שיוויון בין הפרקים. בזמן שהפרקים של רינת קצרים וקלילים לקריאה, הפרקים של אייזיק ארוכים מדי, מפורטים מדי, מלאים במידע רב, ולא תמיד מצליח להבין איך זה רלוונטי או נחוץ לעלילה. גם העולם שנבנה ועוד במגרש הביתי שלי – ירושלים – לא בהכרח שבה את ליבי. יש כמה וכמה דמויות משנה אבל הן שם בשביל להיות אניגמטיות ובשביל לא להיות דמויות בפני עצמן. למשל על אסתר מנהלת ההוסטל אני יכול לומר שהיא מנהלת ההוסטל. וזהו. זה כל מה שהיא. או אביה של רינת, שהוא פחות בתפקיד האב ויותר בתפקיד מוסר המידע שרינת צריכה כדי להתקדם לפתור את התעלומה של עצמה.

וזה לא שהתעלומה המרכזית של הספר לא מעניינת, היא פשוט... מסובכת מדי. היה לי קשה מדי לעקוב. היה לי יותר מדי פרטים והיה יותר מדי דברים שהופיעו ולא ממש תרמו לעלילה. סצינות ארוכות בפרקים הארוכים של אייזיק לא ממש תרמו להבנת הפרקים הקצרים וההיפך. ואת זה אני כותב ממרומי 80% מהספר.

אזכורי העולם של הערפד – ואלד צפש, והליני (מהאדונית והרוכל) היו מאוד כייפים לתגלית. אבל פה הכיף נגמר. כי בכנות, אם הייתה דמות אחת קומית שיכולה להקל על האווירה הכבדה והמדכאת של הוסטל לנפגעי נפש – זה היה יכול לעשות כמה דברים טובים לספר. אבל ברגע שהספר הוא באווירה כבדה על ערפדים בירושלים מרגיש לי מאוד לא נעים ולא נוח לקרוא. זה גם מפתח לי אנטי כנגד הדמות של אייזיק בכל פעם שמתחיל פרק ארוך מאוד (רק לשם ההשוואה, פרק ממוצע בדיגיטלי של אייזיק זה בסביבות 100 עמודים בעוד פרק ממוצע של רינת זה 40, אולי פחות.) ואני מרגיש שאולי קיצוץ קל מהחומר היה עושה חסד עם הספר.

וזה לא שהספר עצמו גרוע. יש לו רעיון מגניב (ערפדים בירושלים!) אבל הביצוע של שילוב הווה ועבר היה די מעיק ומייגע ומעייף. אני אדם הכי רחוק מהדת, ויש קטעים רבים של פסוקים מהגמרא, מגילות ושות' (או מה שהם לא יהיו...) והדבר הזה מוביל לחוסר הבנה כמה הקטעים האלה רלוונטיים לעלילה. גם הפריע לי כמה פעמים כשהסופר בוחר להפר את השבת באמצעות רינת ולהסביר שזה למען פיקחון נפש או משהו – זה לא משהו שקל לי איתו. כלומר, זה לא מאוד רלוונטי לעלילה לכתוב את זה אבל הסופר בחר לנמק את זה ככה ותוך כדי ה"אקשן" להזכיר תוך כדי את זה. וזה סתם קוטע את האקשן בטרחנות מסוימת.

אני חייב להגיד שלא אהבתי את הסוף כי הוא לא ענה לי על כמה דברים בהם התעלומה האישית של רינת, ולא נתן לי קתרזיס לדמותה של רינת. גם הציפייה שהייתה לי בקשר אליה לא התממשה, וגם הסוף נראה לי פתוח, אולי בכוונה, ואני לא אהבתי את זה.

לסיכום – מדובר בספר פנטזיה יהודית שהיא גם ספר ביכורים. החלקים של רינת היו יותר קלים לקריאה. המשלב הלשוני הגבוה קצת הקשה עליי ולפעמים הרגיש לי מאוד לא מתאים. שיבוצי התפילות, קטעי גמרא ושות' אולי ידברו לדתיים, אבל פחות לחילוניים. הדמות של רינת עגולה אבל לא קיבלתי סיום סגור בעבורה והציפייה שלי בעבורה לא התגשמה וזה מאכזב מאוד.

הקריאה לשיקולכם בלבד.

שסעת וכיפורים

אדיר שור

התקבל לסקירה במסגרת תחרות קיפוד

"עכשיו הוא הרבה רגעים שנמתחים על פני הנצח"

מה אגיד לכם... וואו איזה ספר! 

נכון הוא מדמם, נכון הוא לא קל, נכון לפעמים הרמתי גבה אבל... בפנטזיה כמו בפנטזיה כשזה טוב זה טוב. 

אז על מה הספר 

מתחת לעיר ירושלים , ממש למטה ,יש חיים סודיים שלא הרבה יודעים עליהם. 

רינת מתקבלת לעבודה בהוסטל לפגועי נפש. ההוסטל מנוהל ע"י קהילה מוזרה ולא ידועה הנקראת פורשי עלמא. רינת מחפשת תשובות למה קרה לאמא ומקווה למצוא אותן שם. בהוסטל מתרחשים דברים מוזרים ורינת נשאבת למסע חיפוש אחר התשובות. בהוסטל היא נחשפת לפסיכיאטר של המקום איייזק שנאור. 

בעבר הרחוק מאד שנת 1492, התקופה ימי הזוועה של המלכה איזבל והמלך פרדיננד. תקופה הסטורית מאד משמעותית בחיי היהודים בספרד. החלטה לא פשוטה עומדת בפניהם, או שתתנצר וגם אז יחשדו בך וירדפו אותך, או שתצא לגלות.

אייזק שניאור, תלמיד חכם בתורה , עומד כמו רבים מהיהודים, בפני בחירה. עבור אייזיק הבחירה קשה והוא מחליט להישאר... השבר שלו בין אמונה לחובה תביא אותו למסע חוצה יבשות ושנים רבות. יחד איתו הקורא יוצא למסע מרתק של בחירות ,של מורכבות הנפש ושל מה שבין הכמיהה לאלוהי והנשגב לבין האנושי הפגום והפגיע. 

מה אהבתי

אהבתי מאד את מה שבין השורות ,בכל הקשור למורכבותה של נפש האדם לדילמות של האדם עם נפשו ואמונתו. עולם עשיר של ערפדים אנשי צבוע ודמיות בדיניות נוספות מתוארים בשפה יפה וזורמת .הדברים נחשפים בקצב מעולה לא מהר מידי ולא לאט מידי ושומרים על מתח ועניין לאורך כל הספר. . אהבתי מאד את הסיפורים ההיסטוריים שבספר תקופות מרתקות של העם היהודי והתקדמות העולם. והכי אהבתי איך הכל מתחבר בסוף. 

הכריכה אחת היפות שראיתי בזמן האחרון. 

מה אהבתי פחות

הספר "מדמם" ... יש בו הרבה תאורים קשים מאד לבטן רגישה. הייתי רוצה הרבה יותר מידע על הקהילה המסתורית שנקראת פורשי עלמא. 

לסיכום מעורר הרבה מחשבות שאתם כבר יודעים שבעיני זה קנה מידה משמעותי לאם אהבתי או לא... 

אז כרגיל לסיום, ציטוט נוסף שעורר בי הרבה מחשבה

"מי שאינו מחפש אינו מוצא. מי שמוצא מאבד. מי ששוכח את מה שאבד מפסיק לחפש. ומי שהזיכרון חרות בו, כברק בליל סופה לא יפסיק לחפש, שכן הברק מראה לנו את הדרך באפלה, אל האמונה ואל כור מחצבתנו. "