מקום טוב ללילה

׳מקום טוב ללילה׳ הוא ספר על הרס, על אסון וטראומה רב־דורית. בספר שבעה סיפורים במחוזות גאוגרפיים שונים:

אמריקה – על כאב הבגידה, על איסוף השברים והאיחוד בין הנבגדים, אבל בעיקר על כוח ההרס שיש לבחירה לנטוש ילד.

קיבוץ – על כוח ההרס שיש לקהילה סגורה, על ההרס הרב שהצחוק יכול להביא עימו ועל טוב לב שלא מספיק מול ההרס העצום.

הירושימה – על ההרס העצום של מלחמת העולם השנייה, על ההשפעה הדומה בזירות פחות מדוברות ועל ההשפעה הרב דורית של ההרס. הגיבורה לא מספרת על אופיו של מושא תשוקתה ורוב שהקורא יודע עליו הוא מאחיה ומעט זכרונות שלה, אך דבר אחד ברור: גם עליו השפיעה מלחמת העולם השנייה.

תל אביב – מה שמעניין בסיפור הזה, חוץ מהעובדה שהוא סיפור מעולה, הוא השוני שיש בינו לבין שאר הסיפורים בספר, הוא הסיפור היחיד שאין בו אסון משל עצמו. כל האסונות שוליים, מקדימים לאירועים, נמצאים רק כבסיס לסיפור, והחברות היא הבולטת בו.

מה גם, שיש לו סיום, לעומת שאר הסיפורים. ולא סתם סיום, סיום חיובי.

מכיוון שהיא מזכירה את רצח רבין בתחילת הסיפור, ושזהו הסיפור האמצעי בספר, הבנתי שיכול להיות שהיא מנסה לומר משהו, הרי תל אביב היא מרכז ישראל, ויש שאוהבים לומר שישראל היא מרכז העולם. ישראל – שמלאה במלחמות, שכל תושביה למודי טראומות, שעצם קיומה הוא הישרדות של ציבור למוד אסונות, דווקא בה יש עיר של שלום. אולי היא אומרת בסיפור הזה שתל אביב היא התקווה של הספר, ואולי הישראליות השוחרת לשלום.

מינכן – על ההרס של שנאת הזרים, על גיבור שהוא דור שני לשואה שמבין שהנאציזם עדיין משחק בקורבנותיו, יהודים כמוסלמים. ואולי אף שהגזענות משחקת משחק כלל עולמי.

ירושלים – על אז והיום, על ההרס של מלחמה, על כוח ההשמדה, על המצור, הרעב והדבר. היא מחזירה את הגיבורת 'הירושימה' ודרכה מבטאת הפחד, שהוא עצמו האסון. היא מפנה את תשומת לב הקורא אל עוד כמה פרטים באישיותו של מושא תשוקתה, ומעמידה אותו אל מול מושא התשוקה של גיבורת המסע אל ירושלים הנצורה, ומראה את הכאב, הבוז, שיש בנפילה להבנה שמעבר לתשוקה, שיש בפיקחון.

מקום טוב ללילה – הוא על הרס קטסטרופלי, קיומי, אפוקליפטי, אסוף מתוך אסונות הטבע והאנושות. הגיבורה ישראלית והיחידה שנקראת בשם בסיפור הזה, היא נתקעת במקום ההרס ונאלצת לשרוד, עד להבנה שהעולם שהכירה כבר לא יחזור לעולם.

המקום הוא אירופה, כל אירופה. הארובה מזכירה את ארובות המשרפות במחנות ההשמדה של הנאצים, ההרס והחורבן מזכירים את חזון האפוקליפסה ואת אסונות הטבע, האיברים הנוספים והמוות המוזר של כל מה שסובב אותם מזכירים את האסון בהירושימה ונגסקי. לאחר מכן מגיע הצורך באל, באחדות, במדינה משלנו לחזור אליה ושבשבילה נעשה הכול, והחיים לאט לאט מתחילים לנבוט שוב, החיים תמיד ימצאו דרך להמשיך הלאה.

אך כשהאדם כופה ורודֶה בהם להמשיך הלאה בדרכו, ללא חיוּתם וטבעיותם, זהו האסון הגדול ביותר – הטמעת האסון בדור הבא, ההמשכיות הרב־דורית של הטראומה.

אלמנט שחוזר על עצמו בכל הסיפורים הוא הרצון למלא את הרחם בילד, תשוקה בלתי מוסברת דווקא להביא את הדור הבא, יותר מלמיניות עצמה. אני חושבת שהיא מנסה לבטא בכך את הצורך הקיומי בהמשכיות לאחר אסון, כמו צמח שלא מקבל מספיק השקיה ולכן משקיע את כל שיש לו בזרעים ולא בפרי, בשביל שהדור הבא יקום.

אך כשמדובר באדם – האדם יִיצור עוד אסון כדי להביא את הדור הבא, ובכך ימשיך את הטראומה הלאה.

אלמנט האיסוף שהיא אורגת מהסיפור הראשון אל האחרון מפעים בעיניי, איך שמטראומה אישית היא ממשיכה לקהילה, ואז הלאה למחלמת עולם, למדינה חדשה, מדינה מקלט, לניסיונות לשלום בתוכה, ויורדת שוב לטראומה האישית, אבל שהועברה כבר לדור הבא כדי להראות את התבניות שהדור הבא חי איתן, כדי להראות את שנאת הזרים הכלל עולמית. ואז היא ממשיכה לאסוף אסונות, את אסונות העבר ואת הפחד שדבק בנו. והיישר אל האפוקליפסה, שמתירה את הספר באסון חדש – ההתרבות שלא כדרך הטבע.

לְרוב הסיפורים אין סוף עלילתי, הסוף הוא הנקודה שהיא רוצה להעביר, הדמויות לא מסיימות את מה שיש להן לומר, הסופרת סיימה לומר את מה שיש לה לומר דרכן. אני מניחה שהרבה קוראים לא יאהבו את זה.

כמעט בכל סיום סיפור הרגשתי שאני מקבלת בעיטה חזקה לבטן, לפעמים גם לגרון. מדובר בספר קשה, אז לא למי שמעדיף סיפורת קלילה.

אבל הוא ספר מופתי, בועט וכואב לכל אוהבי הספרות האפלה והפסימית שלא נכתבה או נקראת כדי לייפות את המציאות.

ממליצה בחום על הספר המהפנט הזה.