נושמים עמוק

׳נושמים עמוק׳ הוא בין הספרים היחידים שקראתי והרגשתי שמנגנים לי לחן.

לא, הספר הוא ספרות יפה, לא ספר שירה. אין בו מליצה או פיוטיות, אל דאגה. אבל העברית היפה והעשירה עם התוכן המיוחד שיש בו השתלבו אצלי למנגינה יפהפייה, ללחן שלא הכרתי, של כאב ושל אומץ ואומנות ומים וחברות וכאב, ושוב חברות ואומץ ומים וריפוי. יש מעין 'פזמון' של חברות ומים, ו׳בתים׳ של כאב, ואובדן והדחקה וייסורים של הנפש, אבל תמיד חוזר ה׳פזמון׳.

׳נושמים עמוק׳ מספר על בר ונמרוד וחברם הטוב קאי. לא בהכרח בסדר הזה, כי הספר נפתח דווקא עם קאי, שיוצא מהמקעקעת המדהימה של סדרת ה'מצולקים', ומבין שהגיע אליה מוקדם מדי ושהתהליך איתה לא באמת חדר אליו. אך עוד הוא מבין שהתהליך בכל זאת הביא לו רגע של התפכחות, והוא יודע מה באמת יכול לעזור לו.

אז הוא מתקשר לבר, היא בתאילנד בלימודי עיסוי תאילנדי, הוא מבקש ממנה לחזור לארץ, לחזור לאילת כדי לקדם את הפרויקט, פרויקט חייהם של שלושתם, אבל היא מופתעת מהשיחה ולא יודעת מה להגיב.

היא לא חוזרת, והוא חוזר לשתות עד למצב תודעתי של מלפפון ים (מילים שלו).

במשך חודש בר חושבת על השיחה איתו, ועל המסר שהוא העביר לה בשיחה הזו, ואז אורזת את החפצים שלה וחוזרת היישר לאילת. לנמרוד. בן הזוג שלה. ולפרויקט החשוב עם קאי.

הם למעשה חבורה:

נמרוד וקאי, חברים ליחידה צבאית ולטראומה צבאית משותפת, נמרוד הגיע לצבא כעירוני שלא ראה שמש וקאי מעניק לו את הכינוי 'קספר' שדבק בו ולא ירד ממנו גם כשהגיע לחיות באילת וממש השתזף.

קאי מכונה כבשׂ, על שום רעמת שערות הכבשה שיושבות על ראשו.

אחרי הצבא קאי חזר לאילת ועבד במועדון צלילה, ונמרוד הצטרף אליו. שם הם פגשו את שגב, הבוס, שמכונה אבו נפחא, אני חושבת שמבינים למה, נכון? את סעיד, בחור טוב לב, המנהל בפועל של מועדון הצלילה ורק בזכותו המקום ממשיך לעמוד, והוא מכונה הַיֶלֶד, ואת אושרי, צלם המים המוכשר שעובד בינתיים בתפקיד צוללן מדריך אבל חולם על קריירה בעולם הצילום, והוא מכונה זהרון.

החבורה כולה פגשה את בר, שעבדה במלון הסמוך והגיעה ללמוד קורס צלילה, התאהבה בנמרוד והוא בה והם התחתנו ועברו לגור יחד. בר אוטומטית הפכה לחלק מהחבורה והיא מכונה שנורקי, כי תמיד יש לה קבוצת שיער שהיא קושרת במעלה הראש שנראית כמו שנורקל.

הספר כתוב בגוף ראשון ועובר מקאי לבר לסירוגין ללא תבנית קבועה. לקאי יש שפה מיוחדת, גברית אבל גם מלאה בתיאורים חיים ונושמים מעולם החי שמתחת למים. השפה של בר שונה משלו, עולם התיאורים שלה יותר מתבטא מתוך הסיטואציות שקורות או קרו לה. אהבתי מאוד את הבחירה בחלוקה הזו.

מה שפחות התחברתי אליו בספר הוא היומן של נמרוד, מעבר לפעם הראשונה שהוא מופיע הוא די מיותר בעיניי. ובאופן כללי יש תחושה שהספר ארוך מדי, שיש חלקים באמצע שלא היינו חייבים לקריאה.

אני גם לא מסכימה עם התהליך המהיר כל כך שבר עוברת במסע שלה לריפוי, היא הייתה במצב ממש חמור בשביל שכמה מסאז'ים תאילנדיים, טובים ככל שיהיו, ייצבו אותה ויחזירו אותה לבריאות נפשית מלאה.

נוסף לכך, התקופה החדשה בתאילנד קצרה מדי, מהירה, וכתובה במעין אווירה של דיווח.

מה שכן, כשהיא חוזרת לארץ ומצליחה לשחרר את הטראומה, מבינים יותר את התהליך.

הספר כולו עטוף בתיאורי מים, נשימות עמוקות מתחת למים, חיות ים, שוניות אלמוגים, בריכות וצלילות. והמסתורין שאופף ארבעים אחוז מהסיפור מתנפץ במשפט אחד מצמרר. וזהו אחד האלמנטים שאני הכי מעריכה בעלילה, שהטראומה הקשה של בר לא נמוגה כי הקורא מגלה מה היא, אלא ממשיכה, כואבת ועומדת בצוואר של הקורא כמו גוש דמעות.

האלמנט השני שאני הכי אוהבת הוא מכתב שקאי כותב ומצית באש על המים. בקטע הזה רעדתי, לא כמטפורה, באמת רעדתי, הסתרתי את העיניים שלי כדי לא לראות, כאילו אני איתם שם, התכווצתי ושוב רעדתי. וכשהוא הצית את המכתב כבר בכיתי.

אני חושבת שזה הקטע הכי מרגש, חי וצובט שקראתי מתוך כל הכתבים של קרן. כתבים ולא ספרים כי קראתי עוד הרבה כתבי יד שלה שטרם יצאו לאור, שלה ושל ליסה מדר, שליוותה אותה בספר הזה ובכל סדרת המצולקים.

את קרן פגשתי דרך הכתיבה, היא הגישה לי לעריכה ספרות ספר ראשון מתוך סדרת פנטזיה אורבנית שהיא וליסה כתבו יחד, סדרה שהתאהבתי בה ממבט ראשון והמשכתי לספרים הבאים בסדרה, ואני מקווה שהעולם כולו יזכה להכיר את הסדרה הזו בקרוב.

מאז אני קוראת אדוקה של קרן, אני חושבת שהכתיבה שלה יוצאת מן הכלל, עולם התיאורים והדימויים שלה עשיר כל כך, העולמות שהיא בונה והעלילות שלה תמיד מקוריים, בנויים ביסודיות ותמיד סוחפים אותי.

כך שאנחנו מכירות, אבל דווקא דרך הכתיבה, ואת סדרת המצולקים אני זוכה לקרוא רק כשהספרים יוצאים אל האור.

ואני ממש ממליצה על נושמים עמוק.