הרואה

(שלושה וחצי כוכבים, לא שלושה, אבל אין אפשרות כזו:))

השבט האנימלי (האדם־זאב😁) הזאב האפור הוא לא שבט מקומי במקורו, הוא נדד לאזור הים התיכון בערך לפני 500 שנים והיום שולט בחצי מבאר שבע. על החצי השני של באר שבע שולט שבט הדוב, השבט היריב של שבט הזאב האפור.

הרואֶה הוא זקן השבט. הוא המכוון, הרואה למרחק ויודע להוביל את הלהקה למקום הנכון. 

לכל רואה יש 'ברסרקר' – הוא השולייה, החבר הכי טוב ושומר הראש, זה שאמור לדאוג לרואה השבט. 

יואב, הברסרקר הצעיר של שבט הזאב האפור, נכשל בתפקיד הזה ודניאל הרואה הנערץ מת.

ולתוך הבלגן שנוצר נכנסת תרז, נערה צעירה, רק בת שבע־עשרה וכבר צריכה למלא את מקומו של אביה המת.

תרז לא ידעה על האנימלים, הסוד הזה הוסתר מפניה, ובתוך כמה שבועות היא נאלצת ללמוד על ההיסטוריה הקשה של שבטי האנימלים, על צורת החיים השבטית, על היררכיות הלהקה ועל מלחמות טריטוריה. 

וכל זה מזכיר לה קצת יותר מדי את נשיונל ג'יאוגרפיק והיא לא כל כך מבינה למה הם לא יכולים פשוט להתנהג כמו בני אדם.

אבל יום אחד היא כבר מבינה שאליהם היא שייכת והיא מתחילה לרצות להיות רואָה טובה.

הרואָה הוא ספר ראשון בסדרת הנוער על משני צורה ישראליים שחיים בדרום הארץ. הוא ישראלי מאוד ועם זאת גם שבטי מאוד, אם בשפה שבה הם משתמשים, אם בצורת החשיבה ודרכי ההתנהגות ואם בהיסטוריה החלופית או באמונה הפוליטאיסטית.

תרז היא נערה מתבגרת אמריקאית מאוד, והיא כתובה נפלא. תהליכי ההתבגרות שלה אמיתיים ואמינים להפליא, וכך גם ההתאהבות שלה ביואב, הרגשות המשתוללים, התחושות הסותרות והאימפולסיביות הנערית שלה, וגם האילוץ להתבגר ולהתגבר על הילדותיות שעוד נותרה בה למען הקהילה שהיא רק פגשה. 

לספר יש כמויות גדולות של קסם, התחברתי לתרז והרגשתי איתה את הרגשות שלה ליואב: הבלבול שלה וההכחשה העצמית כשיש מישהו שמאוד מאוד רוצים ומפחדים לחשוב שגם הוא רוצה אותנו כדי לא לפתח תקוות – כתוב כל כך נכון ויפה, ממש הרגשתי את עצמי שם מול הבלבול הזה והרצון החצוף שלא מפסיק להתגנב פנימה.

גם אהבתי את הניסיון שלה להמשיך להיות נערה עצמאית שגדלה על ברכי הפמיניזם של העולם המערבי, אך לא יכולה לעשות איתו דבר כשהיא מול החברה השבטית שחדשה לה כל כך, ומלאה בסיבות רציונליות לכל התנהגות כלל שבטית.

אולי חוץ מסיפור הנקמה של שבט הדוב, שבו אין גרם של רציונל:)

ואם הספר היה עומד בפני עצמו, גם לא היה לו רציונל ספרותי, אבל אני מנחשת שהסיפור של המלחמה בין השבטים נוצר בשביל הספרים הבאים.

כמו הרגשות ליואב שהיא מנסה לדחוק הצידה, יש גם כמה פעמים שהיא דוחקת תחושות בטן - כשמשהו מוזר לה והיא הדחיקה ובסוף נראה שהיא צדקה. כך שאם זה אלמנט חוזר בטוח שיש סיבה שלא היו שם שלוליות, ושלכן הגורים לא היו שם, נכון?

אל תגלו לי אם אני צודקת. 

סיפור האהבה הוא לא משולש אהבה כמו שמוצהר, ופלג הוא רק חבר טוב שאין לה מחשבות או רגשות נוספים אליו. הוא החברה הטובה שאין לה.

ולכן עולה לי השאלה: למה אין לה חברים טובים ממקום מגוריה? למה אין לה איזו חברה שאיתה היא יכולה להתכתב? הרי היא לא מתוארת כילדה מתבודדת ולא מדובר בכלל על חיי החברה שלה בארצות הברית.

כמו כן, כשהיא עברה את השינוי לא הייתה שיחה מרוגשת עם אמא שלה, שבעצם כל החיים ניסתה להסתיר את הפגם, והוא היה חלק מאוד נוכח בחיים שלהן, זה משהו שהיא הייתה צריכה קודם כול לרוץ לספר לאמא, לא? 

חוץ מזה, היה כל כך הרבה שיח על השינוי לפני שהוא קרה, ובזמן שהוא קרה הייתה ממש הרמה להנחתה אבל ההנחתה לא הגיעה. גם אצל הלהקה, וגם אצל תרז.

ופלג, יש לי הרבה מה לומר על הדמות של פלג. כמו גם על הדמות של ערן.

אלו דמויות שיש בהן סיפור שונה כל כך משאר הסיפור, אני מרגישה שצריך לכתוב עליהן פאנפיק משלהם. לא כי הן דמויות האהובות עליי אלא כי הסיפור שלהן זכאי לעמוד כשסיפור משל עצמו. 

יותר נכון, הסיפור של פלג.

פלג נולד להורה אלים. הורה שמשפיל אותו ומכה אותו על ימין ועל שמאל, פלג מנסה בכל דרך לצאת מהמקום שנולד בו, אבל לבסוף נכנע לצורך הפסיכולוגי העמוק לנסות לרַצות את האב המכה.

קשה לי עם כמות הביקורת שיש לשאר הדמויות עליו, ומצד שני, הם נערים וזה בדיוק מה שנערים היו עושים, כך שאני חושבת שגם הדמות הזו נכתבה מעולה.

לעומת זאת, ערן...

אני לא בטוחה שאני עוד מבינה מה לכתוב עליו, אז אתמקד ברגשות של תרז כלפיו. 

כשמספרים לי על תחושת בטן של דמות ראשית, ועל כך שכולם סביבה גורמים לה לא להקשיב לתחושת הבטן הזו, אני דווקא מאמינה לתחושת הבטן שלה.

עוד לא קראתי את הספר השני, כך שאני מבינה שאני לא יודעת הרבה, אבל כל הסיפור איתו בסוף מאוד מאוד לא מתחבר לי, ואם בספר הבא אני אגלה שאני לא צודקת אני מאוד אכעס:)

גם הקליף האנגר היה מוגזם לדעתי, אני לא אפרט בגלל הספוילרים, אבל לדעתי היה צריך לקבל משהו, או לפחות להבין משהו נוסף לפני ההכרזה הגורלית של סוף הספר. 

הוא ספר נוער אומנם, אבל היה לי קסום לקרוא אותו, בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו:)

הרגשתי שאני חוזרת לספרי הנוער שקראתי פעם, נכנסתי לתוך הנוסטלגיה עצמה.

כך שאני מאוד ממליצה על הספר, למרות החסרונות.