המושכת בחוטים

סיפור קטן: את אופיר הכרתי איפשהו בתחנה הראשונה פה בירושלים. היה קליק ממש מיידי, והיא עזרה לי לרכוש את טמטם הגמד (של רז קלמנוביץ ובתו) בעבור האחיינים שלי. כעבור יאדה ויאדה זמן, רכשתי את המושכת בחוטים, ותמכתי בהדסטארט שלה. 5 עותקים מהספר שלה נתרמו לספרייה של מרכז אדליס, המקום שבו אני עובד. פאסט פוורוד לאייקון – שוב פגשתי אותה, ואיכשהו בדרך היא הצליחה להציל אותי מלהרוס עמודים של דוכנים באייקון. אז כן, זה חוב ישן שאני חייב לה, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

ועכשיו – הגיע הזמן שאגיע למושכת בחוטים. לא לדאוג, יהיה בצל. והבצל הזה יגיע מתישהו ב2026.

הסיפור על רגל אחת: לואי, ילד בן עשר, מגלה יום אחד שהוא לא כל כך רגיל. יחד איתו אנחנו יוצאים למסע מאוד מיוחד בעולם מיוחד. הוא נכנס לבית ספר בשם שמוטב שלא אגיד את שמו כי הוא מזכיר לי מחלת מין, ושם הוא פוגש ילדים  - כל אחד והסגנון שלו. ללואי יש משימה כפולה – והספר לא ממש סוגר את העלילות פה.

מה אני חשבתי: אוקיי. אני לא אייפה את זה. אני קצת עייפתי מסדרות. הן.... סדרות. בלי סוף. אבל כשהספר טוב – הוא טוב. צריך לעבור בערך 10% (שהם בערך חמישה פרקים לדעתי) כדי להגיע לאותו בית ספר ומשם העלילה תופסת תאוצה ומתחילים להרגיש מושקעים בעולם. העובדה שפורמן כותבת לנוער צעיר ולא מוותרת על שפה גבוהה תורמת מאוד מאוד לעניין. זה מאוד כייפי בעיניי. זה חשוב מאוד לתת להם להתנסות בעברית.

עד שידידה שלי (שהכרחתי אותה לקרוא את הספר בעקבות התערבות בינינו) לא העירה שהספר הוא גוף שלישי – לא שמתי לב לזה בכלל. הסיפור היה מאוד מעניין, הדמויות מעניינות (גם אם אלו ילדים. גם אם נוכחות המבוגרים היא אפסית כמעט. גם אם נדמה שזה לא לגמרי מאוזן – אני מאמין שזה יתאזן בספר הבא.) אם לסכם את זה – מדובר בספר קולח, מעניין, וכייפי.

עכשיו, שני עניינים ששמתי לב אליהם בקריאה – הכריכה הנהדרת של הספר ושם הספר. יש להם קשר מאוד הדוק. זה והאוזניים שאופיר שמה כשהיא בפסטיבלים למיניהם. עכשיו הבנתי מה המשמעות של זה.

הייתי אולי מקצץ טיפה מהפרק הלפני האחרון, אבל זה עניין זניח בעיניי.

אהבתי שהכרזתי בפני אופיר בקריאה בלייב שדמות כלשהי פוץ ובפרק הבא כבר ריחמתי עליו. זה מה שעושה ספר טוב כל כך  - הוא גורם לך להזדהות עם דמויות.

מבחינת טריגרים – וול, למעט קצת צעקות של מבוגרים וכמה התקפי זעם של ילדים, אני לא חושב שמצאתי פה משהו טריגרי. וגם מוות שמתרחש לפני העלילה עצמה והיא הכרחית לעלילה. אז..... כן.

לכו תמשכו בחוטים בפקודה. או משהו. אל בצל הלהבה אגיע איפשהו ב2026.