רוחות עבר

הספר נפתח עם מחסום כתיבה שיש לאלונה, סופרת ספרי ׳מיקלוש׳ החתול. ובכך שביתה שירי מפתיעה אותה בשעת לילה מאוחרת מתוך התקף פאניקה על היעלמותה של יערה, החברה הכי טובה שלה שהייתה לבת משפחה. אלונה עוזרת לשירי לחפש את יערה וכך אלונה מגיעה אל יומנה של ׳רחל האשכנזית׳ – אישה שעלתה לצפת עם בן זוגה מארצות אשכנז, בתקופה שבה תושבי צפת היו לרוב אנוסים שברחו מספרד וזה היה הכינוי שקיבלה.

הספר ממשיך בתיאוריה של אלונה את מציאת הגופה של יערה, התחנפותה למשטרה כדי להיות קרובה לעניינים, הלווייתה של יערה, ההבנה שיערה לא התאבדה והחיפוש אחר הרוצח.

אלונה, שהופכת מסופרת ילדים לבלשית, עושה הכול כדי למצוא את הפושע או הפושעים ומגיעה בדרכים־לא־דרכים למקומות ואנשים שלא חשבה שתגיע אליהם.

שירי בת זוג של יאיר, בנה של ׳מלכה במלרע׳, שלמדה כמה חודשים עם אלונה בחוג למיסטיקה ורוחניות – ההיסטוריה של המיסטיקה היהודית לדורותיה – במכללת צפת, ופרשה כאשר הבינה שלא לומדים פרקטיקות רוחניות, אלא חקר היסטורי.

הספר מסופר בקולה של אלונה, שמספרת לקורא על מה שקרה לה בלשון עבר. התיאורים מאוד קונקרטיים ויבשים, מעין דיווח על האירועים שקרו לה.

היומן לעומת זאת כתוב בלשון הווה ומלא בתיאורים חיים על חייה של רחל האשכנזית, בקולה של רחל עצמה.

ישנו מוטיב חוזר של בריחה רגשית מתחילת הספר ועד סופו, כאשר אלונה צריכה לעכל סיטואציה קשה או סתם לנשום לרגע, היא בורחת למיקלוש החתול מספרי הילדים שלה, זאת אומרת, חושבת על בית של כמה שורות בחרוזים, כאילו יצא מתוך ספר מיקלוש.

לדוגמה:

"קוראים לה יערה אזולאי," הוספתי, "והיא משתתפת כשחקנית בסימולציות אצלכם. מכיר?"

"את הסימולציות? או את יערה?" הוא התחכם.

כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האוויר.

הכינוי שאלונה קוראת מאחורי הגב של מלכה, ׳מלכה במלרע׳ הוא אחד מהכינויים הטובים שפגשתי בספרים.

ובהלוויה של יערה יש תיאור מצמרר של אימא של יערה, התיאור הזה, של אישה דמנטית שמגיעה להלוויה ולא יודעת מה היא עושה שם, ורגע הפיקחון הזעיר, צמרר אותי והלך איתי כמה ימים.

אלונה מעידה על עצמה לא פעם כטיפוס ציני שלא מאמין ברוחות ובמיסטיקה, אך בפועל נראה כי היא כן מאמינה, וכי הציניות היא ניסיון להצמיד לדמות משהו שהיא לא. ודווקא הציניות שהורגשה אמיתית הייתה לקראת סוף הספר, כשאלונה החלה לפחד ואז הציניות כיסתה על הפחד שלה.

הספר יצא בסדרת המתח של הוצאת שתים, אך לא חוויתי בו מתח, הרמזים שהיא שתלה גסים מדי, ובכך הפכה הדמות הראשית להרבה פחות אינטלגנטית מהקורא המצוי. ולא רק היא, גם החוקרת, שמשום מה הפיתוי הגדול שלה היה להיות בתוך ספר ילדים, גילי, האקס המיתולוגי של אלונה שחזר בתשובה ולמד תורה כבר איזה ארבעים שנה אבל כשהוא רואה יומן שמתיימר להיות כתוב במאה ה־16 לא יכול לזהות שמדובר בכתיבה שלא מתאימה לתקופה.

אפרופו היומן....

ציינתי כבר שהוא כתוב בזמן הווה ומלא בתיאורים חיים על חייה של אישה בצפת במאה ה־16. אז אוסיף כי זו כתיבה שיש בה show don't tell לעומת סיפורה של אלונה, משום מה. אני מניחה שהיא בחרה בכך כדי להכניס את הקורא לתקופה המדוברת, אך ישנן יותר מדי טעויות מכדי שהוא יוכל לספק את הקורא. טעויות שהבחנתי בהן בקריאה ראשונה מייד כשהגיע הקטע הראשון של היומן.

בתחילה החלטתי להניח בצד את העובדה שיומן מהמאה ה־16 כתוב בלשון הווה, יומן של אישה שמתארת מה עובר עליה בכל רגע נתון הוא משהו שלא הגיוני היסטורית וספרותית. יומן הוא אקט תיעודי, והאופן הטבעי לכתוב בו יומן הוא בלשון עבר, לְסַפּר בִּכְתב ׳מה קרה לי היום׳ ו׳מה אמרו לי׳ ועוד. ובכל זאת העובדה הזו הציקה לי, במיוחד מפני שהספר עצמו נכתב בלשון עבר בשפה דיווחית.

אך גם אם הנחתי לעובדה הזו, לא יכולתי להניח לטעויות הלשון הרבות שנכתבו ביומן.

להלן כמה דוגמאות:

"עשרה ימים יבוא ויחזיק בידי ושמא ליבי יעלה רפואה גם הוא. חנה יוצאת מפתח חדרם הקטן, וחיים מושך ממני את ידו. חנה אינה אומרת דבר. מביטה בי ואחר כך בחיים. בחוזרה לחדר היא מסננת דבר מה בשקט."

׳מסננת דבר מה בשקט׳ – לא מצאתי הוכחות, אבל כפי הידוע לי, זהו ביטוי מושאל שהופיע במקסימום במאה השנים האחרונות.

"חצאיתי מופשלת מעל ברכיי, כתמי עסיס הרימונים מעטרים צווארי."

חצאית – שם לפריט לבוש שהחל כ'שמלה חצאית' – חצי שמלה. כלומר, מהמותן ומטה בלבד. ולא השתמשו במונח לפני שנות ה־20 בערך. ֿ

"אני מטפסת על העץ, רימון נוסף קורץ לי בין ענפיו."

קורץ לי? נו ברצינות.

"אני דבקה בענף עליו אני יושבת."

אם היומן היה אמיתי המשפט היה נכתב כך: ״אני דבקה בענף שעליו אני יושבת.״ חוסר בש׳ הזיקה הוא טעות לשון שרווחת רק בשנים האחרונות. אף אחד לא היה חושב להשמיט אותה בזמן שעליו היא מדברת.

"שמעתי כי בחצרו של רבי יהודה אבירלין, ניתן לשכור חדר למגורים."

ניתן – פועל בהטיה שרק בשנים האחרונות התחילו לחשוב בטעות שהוא ראוי להחליף את המילה ׳אפשר׳. בזמנו אין מצב שהיה שימוש בפועל הזה במשמעות הזו. ניתן לי ספר – הגיוני. ניתן לשכור חדר – טעות לשון שרווחת רק בימינו.

"בימי השבעה לא רחצתי שערי, ותכשיטים לא ענדתי. נוהגת צניעות בכל אשר אלך, ונותנת כבוד לנשות הרבנים."

לאלו שלא בקיאים – ביטוי תרגומי (או אנגלוז בסלנג) היא השפעה של שפה זרה לשפה העברית. היום יש הרבה ביטויים בעברית שהגיעו בהשפעת האנגלית, יש ביטויים שמחדשים את העברית ויש ביטויים שמוזילים אותה. הוזלה היא שימוש מיותר בפעלים שמאריכים את המשפט כדי לבטא מושג שבעברית יכול להתבטא במילה אחת.

גם שימוש בפעלים כמו ׳לתת׳, ׳לקחת׳, ׳לעשות׳, במקום בפעלים הנכונים בעברית. דוגמאות:

לקחת חלק – To take a part– להשתתף. לקחת החלטה – To make a decision – להחליט.

לתת הבטחה – To make a promise– להבטיח. לתת רשות – To give permission – להרשות.

ולתת כבוד –To give respect – לכבד, או לחלוק כבוד!

ואלו ממש רק מעט מהשגיאות שיש ביומן.

מייד עלה בי שהיומן מזויף ויהיה לו קשר ליערה ולמוות שלה, חשדתי שאולי תהילה כתבה אותו, או אפילו גילי, הרי כל מי שהיומן הזה עבר דרכו אמור היה להבין מייד שמדובר במשהו שנכתב היום, מישהו ניסה לזייף משהו. אבל מתברר שלא. שהיומן נשאר בגדר 'כנראה יומן אמיתי' עד למילה האחרונה בספר.

בהתחשב בכך שהדמות הראשית למדה פיענוח כתבי יד היא הייתה צריכה להבין מייד, בדיוק כמוני, שהיומן מזויף. גם מלכה במלרע וגם גילי למדו הרבה מאוד על שפת התקופה הזו, מישהו מהם היה אמור להבין שאז לא דיברו ככה והוא בטוח נכתב היום.

ובכך שגיאות לשון אלו יוצרות כשל ספרותי כבד.

נכון, היא ניסתה לפתור זאת בכך שהכניסה הבעת ספק באמינותו של היומן, ובכך שזה לא משנה לעלילה כי ההשראה שנלקחה מזה מספיקה. אבל עצם העובדה שאף אחת מהדמויות אפילו לא חשדה שזה לא אמיתי, כי השפה ממש לא מתאימה, היא החור הגדול בעלילה, והפתרון עצל מאוד.

אבל העיקר שכתוב שם ׳גזוזטרה׳ ו׳רוח קדים׳...

בהמשך עלילת הבילוש אלונה נחשפת לקהילת חב״ד. וגם אם אניח בצד את הייתור של הפיתול הלא הכרחי בעלילה, שיש לי הרגשה מהי הסיבה לכניסתו לשם, היא כתבה שילדים שרודפים אחריה צועקים לה קללות ביידיש. כל אדם שמכיר את קהילות החרדים יודע שקהילת חב״ד לא דוברי יידיש, אם הם יהיו דוברי שפה זרה זה יהיה מהסיבה שהם חיו במקום אחר, ולרוב אנגלית – כי בניין החסידות המרכזי של קהילת חב"ד הוא ה־770 בניו יורק, מקום מגוריו ומשרדו של הרבי. כך שאפילו לא נעשה מחקר בנושא.

אבל יודעים מה? אני לא מניחה בצד את הייתור, כי ההרגשה שיש לי לגבי הסיבה שהיא כתבה את הפיתול הזה קשה מדי.

אני מרגישה שהיא רצתה בכל הכוח להכניס את טקסי הפולחן שנחשפים לאט לאט ופשוט מצאה דרך מעוותת להכניסם לספר בלי שיש לה הרבה ידע לגבי מה באמת קורה שם.

יש בספר עוד בעיות שאיני רוצה לכתוב כי יש בהן ספוילרים, כמו רמזים גסים מדי, דמויות לא אינטליגנטיות והקורא מבין את הרמזים הרבה לפניהן, ופתרונות קלים מדי לסגירת העלילה.

כך שמדובר כביכול בספר מותחן בלשי, שאינו מותח ואף יומרני מאוד, כי מתיימר לדעת כל כך הרבה על התקופה, הקהילה והטקסים המדוברים, אך בסך הכול הוא גיבוב של כמה 'ערכים מוספים' שהוכנסו בכוח לְעלילה שהייתה יכולה להיות מרתקת מאוד.

לשיקולכם:)