סיפורה של ליסי

סיפורה של ליסי/ סטיבן קינג

את הספר הזה קראתי בהמשכים, עם שני ספרים וטיול באמצע. לא רציתי לסחוב ספר הלוך וחזור לחו״ל בהתחשב בכך שקניתי תריסר אחרים שם להביא ארצה. כל ספר אחר היה אולי נשכח או נגנז או מבקש להתחיל מהתחלה אבל סטיבן קינג יודע להתביית אצלך במוח ולתפוס מקום כך שהצלילה חזרה הייתה כאילו לא עזבת מעולם.

ליסי היא אלמנתו של סקוט לנדון, סופר מפורסם עם עבר קשוח ואפל. ליסי היא האור שלו, אבל שנתיים לאחר מותו היא עדיין אבלה על העדרו. המסע לפירוק חדר העבודה הופך למסע הישרדות בין זיכרונות שואבים לפסיכופת שמתכוון להכאיב לה במקומות אסורים. העניין הוא שליסי היא בחורה רגילה לגמרי שבאה ממשפחה רגילה לגמרי ועם דרמה משלה מול אחות שחותכת ושהצלילות לא תמיד שם עבורה. עבור סקוט ליסי הקטנה היא אור ותקווה והצילה את חייו לפחות פעמיים. האהבה שלהם היא כוח שאין לפקפק בו. עכשיו, כשנותרה לבדה, תורו של סקוט לעזור. הוא משאיר לה מסע שרבול, מסע שתכנן מראש ושמאפשר לה לא רק להציל את חייה ואת חיי אחותה, אלא גם להתמודד עם עולם שהצליחה להדחיק, לחשוף עד הסוף את סיפור ילדותו של סקוט ולעבד את חווית האובדן שלה.

אהבתי לקינג אינה דבר חדש. היכולת שלו לבנות דמויות עגולות, אמיתיות, בשר ודם של ממש עם שפה והיגוי שמצליח להכניס אותך לנעליים ולעולם שלו, מעוררת הערצה. סקוט הוא ילד שורד טראומה (או פשוט ילד) שמלמד את ליסי את השפה והמושגים המשפחתיים שלו (ראזב״ה, שרבול דם, ג׳רבלה רעה ועוד) והיא מצידה משתפת אותו בשמיכה האפגנית (אפריקנית) ובפתגמים הציוריים של משפחת דבושר. ביחד הם יוצרים שפה משותפת, אהבה גדולה ואינסופית.

״מה הטעם בדיבורים ובשפה מיוחדת אם אין עם מי לדבר בה? מישהו לבכות אליו, אפילו?״ ליסי חושבת ברגע איום ובודד רגע לפני שסקוט מגיע באיחור והיא צופה לראשונה בעולם הפנימי האפל והמטורף ומחליטה להישאר.

העושר של הספר לא רק בדמיות הססגוניות ובשפה אלא בקווי העלילה: הווה של אלמנה מתמודדת אובדן, פסיכופת אלים ואחות קטטונית, עבר של זיכרונות משותפים (סקוט וליסי השנים הראשונות!) והעולם הסודי והבלתי אפשרי שסקוט חושף בפניה והעבר של סקוט הילד והג׳רבלה הרעה. הספר נע בין אחד לשני בצורה שתמיד משאירה אותנו במתח בין קו עלילה אחד לשני ופה אפשר לומר שההפסקות הארוכות בקריאה אולי פגמו ברצף (מסקנה: תקראו ספר אחד עד סופו, אל תהיו שרית).

עצוב לי שהספר נגמר. הוא באמת היה נפלא. בעטיפת הספר כתבו כי הוא אישי וחזק ואמנם יש מן עולמו הפרטי של קינג בספר, כפי שמתאר בסופו את עולם הדמיון והבריכה (בריכת המיתוסים) שכולנו יורדים אליה לשתות ולקבל רעיונות. ככותבת היה לי העונג למצוא את קינג המחבר בין השורות. אם זה באופן הכתיבה, בשפה או בתיאורים המותחים. בחלקים הפנטסטיים המפחידים וכמובן – ברפלקטיביות על הכתיבה. הקטע ״ראלף הוא המציאות״ גאוני וכל כך נכון! ראלף, כלב שאבד למשפחה כלשהי בפלורידה ולאחר שלוש שנים מוצא את דרכו הביתה ביוג׳ין אורגון הוא לכאורה סיפור חדשותי אמיתי אבל לא היה עובר עריכה אילו היה מומצא. קטע נוסף בספר הוא על תכנון העלילה ובו ליסי חושבת כיצד סקוט טען כי ״כתיבת ספר היא כמו למצוא חוט צבעוני זוהר בדשא וללכת אחריו לראות לאן הוא מוביל. לפעמים החוט ניתק, ומשאיר אותך בלי כלום. אבל לפעמים – אם משחק לך המזל, אם אתה אמיץ, או אתה מתמיד – הוא מביא לך אוצר. והאוצר הוא לעולם אינו הכסף שאתה מקבל בעד הספר. האוצר הוא הספר עצמו.״

קינג בכלל וסיפורה של ליסי בפרט מעוררים השראה ונותנים לי כוח כי עולם הכתיבה אולי קסום ונפלא, אבל הוא גם אפל ומלא פחדים. כמו ״על הכתיבה״ שלו, אני מוצאת בו תמיד מגדלור.