לכי לעזה!

לכי לעזה! מאת אהוד אמיר

את הספר קניתי בגלל שאהוד אמיר ערך את ספרי הראשון "ספרי תמה תמימה". יש עניין כזה של פרגון והכרת הטוב וזו סיבה מספיק טובה לרכישה. עם זאת, אילו לא הייתי מכירה את הסופר אני לא חושבת שהייתי רוכשת את הספר וגם לאחר שרכשתי לקח לי נצח וחצי לקרוא אותו. מדוע? כי מלחמה ועזה ופוליטיקה ישראלית והכול כל כך קרוב מדי לבטן הרכה. בימים שכאלה הספרות עבורי צריכה להיות בריחה לעולמות אחרים בין אם פנטסטים ובין אם היסטוריים. בוודאי שניתן להסיק מכל דבר על ההווה אבל הרמיזה והפרשנות מספיקים לי.

בכל פעם שהרמתי את הספר שאלתי את עצמי: האם אני באמת רוצה לקרוא ספר על אמא שמאלנית טבעונית קיצונית ובנה הליכודניק שמשרת בגולני? האם אני רוצה לצלול לתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסיפור שואה עצוב מאוד? מה רע לי בחיים בעצם שאחליט לקחת את כל מה שרע פה, את המחלוקות, הכעס והשנאה ולקרוא בשבת שלפני תשעה באב? האם באמת אני מסוגלת לקרוא על מסע של אמא משוגעת לעזה במסגרת הניסיון שלה להוכיח את עצמה ואז לקרוא על ניסיון החילוץ כשאני יודעת שיש עדיין חטופים גוססים ברגעים אלו?

התשובה היא כן ואיזה יופי שקראתי ולכו ותקראו גם אתם.

הספר "לכי לעזה!" יצא ב2021, שנתיים לפני המלחמה, בהוצאת פרדס. אי אפשר להאשים אותו בחוסר רגישות בקריאה של היום. אבל גם אי אפשר לקרוא אותו מבלי להתייחס להווה. למרות זאת, מדובר בספר מעולה, חכם, מצחיק ונוגע ללב שאני ממליצה בחום לקרוא. דווקא בגלל המחלוקות ודווקא בגלל תשעה באב.

"לכי לעזה!" זו סאטירה חדה ומעולה שמגחיכה את המחלוקות, הסכסוך ומציגה את בני האדם כפי שהם: בני אדם. ליאור ולאה, הגיבורים המככבים בספר, בן ואם, לא מצליחים להסתתר מאחורי האידיאולוגיות שלהם ונחשפים מולנו בפגיעות הכנה והיפה הן של כל אחד בנפרד והן של היחסים שכביכול ניצים אבל מלאים מסירות. ברקע פרלה הסבתא, ניצולת שואה, מנסה לגלות לליאור מי הוא אביו ומה הקשר בין העלמותו לבין סיפור הטבח בכפר בו גדלה. העלילה של הספר מתפתחת ומפתיעה כל פעם מחדש ויוצרת מארג שבו האנושיות מנצחת את השטנה. הכאב הוא אמיתי, הלהט והרעיונות מבוססים והפסיכולוגיה של הדמויות עמוקה ועקבית. ליאור יוצא כנגד כל מה שאימו מייצגת ומתאר ילדות שבו דבריה הקיצונים היו אמת מוחלטת וכיצד האמון בה התערער. בנוסף, דמות האב אותו הוא מתאר מחד חסר ערך ושהתרגל בלעדיו, עדיין מכאיבה לו: "ברגעים אלה, שבהם היו שני הורים מרימים את בנם על כיסא יום ההולדת בגן, חש ליאור תמיד את כאבי הפנטום, באיבר שמעולם לא הכיר, איבר האבא בגופו". היחסים עם האם מורכבים וכל שיח איתה הוא ויכוח והתנצחות משעשעים שריבויים הופך את הרגעים הקטנים והמעטים של אמת רגשית בין השניים למעדן של ממש.

דמות האם בספר היא גאונות צרופה. זו הפעם הראשונה לי שאני קוראת כתיבה סאטירית וביקורתית נוקבת על שמאל רדיקלי. הפערים בין הטבעונות המוגזמת שלה למאוויו של בנה משעשעים תמיד, אבל היותה חלק ממקימי ארגון מעפ"ן (מזדיינות עם פלסטינים נאים) שפועל לתמיכה בתנועות השחרור והמרי במדיניות הכיבוש ואשר בטעות מסקלת פיגוע טרור רצחני בבית קפה ירושלמי ומאז מנסה להוכיח את עצמה בדרכים קיצוניות יותר – פשוט תענוג לקריאה. היא מצחיקה ומשוגעת וקיצונית אבל מאמינה בכל מה שהיא עושה. יחד עם זאת אוהבת את בנה, מנסה לשלב אותו בעולמה ומנסה לתקן את דרכיו. רק את היחסים עם אימה פרלה מסרבת לתקן ובסוף הספר אנחנו מבינים למה.

הספר מפגיש אותנו עם מגוון דמיות מהוויה הישראלית: פעילת מרץ צעירה ומקסימה, שדרן רדיו ציני שחושב רק על רייטינג, בנצי מהליכוד ששומר על "טהרתו" של ליאור, חברים מהצבא שעושים הכול אחד בשביל השני, פליט אריתראי המשמש ככומר ושותף לדירה של לאה, פרלה ניצולת השואה שהפכה קיבוצניקית בדם ועוד. הוא מתייחס לכולם באותה רצינות משולבת בבדיחות דעת ומדגיש את האנושיות שלהם. לעומת סיפור ההווה, סיפור השואה כתוב בצורה רצינית וכואבת ולא משתמע לשני פנים. הוא לא מרחם לא על היהודים, לא החיילים הנאצים הצעירים המבצעים את הפקודות ולא על הקורא. טראומת העבר הן המשפחתית והן הלאומית מכתיבה את ההווה מבלי יכולת להתחמק מכך.

"לכי לעזה!" מגיש בצורה משעשעת דמויות נוגעות ללב, פגומות ופגיעות שרוצות לתקן את העולם, כל אחת בדרכה שלה. הקורא יכול לראות את החוטים הנמשכים בין העבר להווה ובין כל דמות אחת לשניה המפעילות אותן ולמעשה מעלות שאלות על מקורות המוטיבציה שלהן.

אני ממליצה בחום.