הקבוע היחידי

אתחיל באמירה שאולי תרגיז כמה אנשים...

אני לא קורא ספרים ישראליים.

ניסיתי, יותר מפעם אחת, הרוב המוחלט לא מצליח לעבור לי בגרון...

העלילה חסרה, הכתיבה לא בדיוק זורמת.

באחת מהסדרות הישראליות אמרו פעם משפט בסגנון - "אין בארץ סדרות רצח, כי אין פה דברים כאלה" (לא שבאמת אין פה, אבל זה כבר דיון אחר) וזה כנראה נכון בצורה כלשהי.

כמובן שלכל כלל, יש יוצא מן הכלל. ואני כן קורא מידי פעם פה ושם, נותן צ'אנס.

אחד המשפטים שאני שומע הכי הרבה כשאני אומר שאני לא קורא סופרים ישראלים הוא - "גם אני, אבל יואב בלום זה משהו אחר"

וזה נכון, יואב בלום הוא משהו אחר.

אולי זה כי העלילה לא מנסה להיות הוליווד במסווה של תל אביב. אולי זה כי הוא פשוט קורץ מחומר אחר. אבל זה פשוט ככה.

הספר התחיל לי כספר מתח בעולם שבו המציאות היא לא כמו שאנחנו מכירים. בהמשך הוא קיבל טוויסט שרבים מהמותחנים הפסיכולוגיים לא מצליחים לעשות טוב כמו שהוא נעשה כאן. הוא מחלחל לאט לאט ולמרות הכול הוא עדיין מכה בך ומפתיע אותך בסוף.

לא, הספר הזה לא כמו "מצרפי המקרים", אני לא חושב שהם באותה קטגוריה, ולהשוות ביניהם זה לא הוגן.

אבל הספר שנון, מצחיק, מותח ונהדר.

אז גם אם אתם לא קוראים ספרים ישראליים - עשו לעצמכם טובה וקראו את הספר הזה, לא תתחרטו.