ככה זה קרה

אז מה יש לנו?

ספרון קצר עם סיפור עלילה המובא כמונולוג מתמשך של מספרת ללא שם המתגוררת באיטליה.

מעט מאד דיאלוגים, הרוב הם פסקאות ארוכות (לעתים עמוד רצוף) שרבות מהן משמימות להחריד.

נפתח ב'יריתי לו בין העיניים'.

וחוזר אחורה לרקע ואיך זה הגיע לאן שהגיע. חייה המשעממים למדי בפנסיון בו היא גרה לפני נישואיה לאלברטו המבוגר ממנה בשנים רבות ונמוך בלא מעט סנטימטרים. הוריה לא ממש מאושרים מבחירתה בו, מכל הגברים.

אז יש לנו אותה ואת אלברטו. אחר כך תיוולד בתם ('הילדה' ללא שם). המאהבת ג'ובאנה עם פרוות הטלה, אוגוסטו- ידיד נעורים של אלברטו.

ג'מה המשרתת בת השש עשרה ש'היתה מאד טיפשה וצחקה דרך האף באופן לא נעים' ופרנצ'סקה- בת דודתה היפה של המספרת.

היא יוצאת מביתה מדי פעם. פגישות אקראיות עם אוגוסטו, עימותים עם בעלה אלברטו. נסיעה לסן רמו, התינוקת צורחת ולא רוצה לאכול. מתכסחת בשיחה קשה עם ג'ובאנה השנואה. בסך הכל עולה דמות אישה מתוסכלת ונבגדת שקיוותה למצוא את אושרה בנישואין מה שלא ממש צלח. וטרגדיה מעיקה, או שלא כל כך.

ואז- בום.

יהיו מי שיראו את הקסם דווקא בסוג של מינימליזם ומעין הודאה של היורָה איך הגיעה למקום הזה.

אותי בכל מקרה שעמם למדי. לא התחברתי לאופן ולסגנון בו מובא הסיפור העגום.

דוגמא לכיתוב על הכריכה שלא צריך להתייחס אליו ברצינות- 'מן היצירות הגדולות של המאה העשרים' (נכתב בין 1946 ל-1947).

באמ'שכם? ממש לא.