נָנַָה הוא חתול רחוב חביב החי ביפן בעל תפיסת עולם מגובשת למדי על בני אדם "קופים ענקיים המהלכים על שניים". לומד להסתדר בעצמו עד שבמקרה חולף לידו צעיר איכפתי בתחילתה שנות השלושים לחייו המאמץ אותו. סטורו נותן לו את שמו ('שבע' ביפנית על שום צורת זנבו המזכירה את הספרה). בעבר היה לסטורו חתול בשם האצ'י (שמונה) בשל הכתמים על פניו המזכירים את הספרה.

ההתחלה מרנינה ומשעשעת. ננה אינו מרוצה משמו- ("ברצינות, שם של בת"). סטורו מפריע את מנוחת הצהריים שלו ומהרהר 'לפחות שיהיה פיצוי' ואכן מקבל מעט אוכל בתמורה. יאמי! אני לא בררן, העיקר למלא את הבטן.

ומגיע היום שעל סטורו לעבור דירה וננה מוצא עצמו יוצא לדרך.

וכאן מתחיל הספר לאבד גובה. ננה מתוודע לקוסוּקֶה ('קו'), חברו של סטורו ששנים לא היה ביניהם קשר מאז ימי בית הספר. הספר כבר לא מרגיש דרך עיני החתול אלא סיפורי השניים כילדים ונערים, הורים לא קלים של קוסוקה ובמיוחד אביו. בית הספר. לעלילה מצטרפים בהדרגה אנשים נוספים. תלמידים, מורים, סבתא. בריחה של השניים מטיול שנתי, מתנה שנער יפני קונה לאמו. נסיעה לים. טיפול בחממה לגידול עגבניות והכל בסגנון בנאלי ופשטני, שלא מצליח לשמור על איכות ההתחלה המשדרת משהו אחר לגמרי.

בערך במחצית הדרך הרגשתי שזהו, מספיק. הרעיון הכללי הובן והסגנון לא דיבר אלי כלל.

ואין קשר בין אהבה לבעלי חיים לספר. אינני חובב מובהק של חיות מחמד אך עלי לומר כי 'אמנות נהיגת המירוצים בגשם' שנכתב דרך עיני כלב הקסים ושבה אותי במיוחדות שלו וכתיבתו הנפלאה.