ההוביט מהדורה חדשה

הוביט יוצא לחופשה

טולקין, בורא עולמות ומסדרן, החל מהרעיונות הראשוניים שהשמיע לילדיו לפני השינה, ברגעים מתוקים של קירבה בין אב לבנו, יצר את הארץ התיכונה כצייר אומן. בסיפורו 'ההוביט' מעביר אותנו טולקין, ופונה לילדים ולנערים שבתוכנו, דווקא עם דמות של 'אינו גיבור' בטבעו, אך גיבור בנשמתו פנימה, גיבור כזה שאינו לוחם, ואינו מוכשר בחוכמתו או בגופו, גיבור שנאלץ להתמודד עם לחצים חברתיים, מתמודד עם עברו המשפחתי, לטוב ולרע, עד כמה הוא קובע את עתידו ומשפיע על חייו, הוא מתמודד עם הרגליו, ועם הבטחון העצמי שלו, וכל אלו, לפני המאבק בכוחות חיצוניים לו, אותם פוגש במסעו...

טולקין משבח ומעיד על עיסתו תוך קריצה בספר, כשמתאר את הקוסם מספר את הסיפור שסופר אך כמה עמודים לפני, וכיוון שאדם אינו יכול להעיד על עצמו, אעיד אני עליו שאמת תאר (עמ' 132; 139):

"סיפור משובח! ... הטוב ששמעתי זה זמן רב. לו ידעו כל הקבצנים לספר סיפור שכזה, היו מוצאים בי מארח נדיב יותר. ייתכן שהמצאתם את כל זה, כמובן, אך הרווחתם ביושר ארוחת ערב...

"סיפור יפה סיפרתם... אך הוא חביב עלי אף יותר כעת משאני יודע שאמת היה".

מאחר וזהו סיפור באמת גדול, הנוגע לכל אדם במסעותיו, אני מתקשה לכתוב עליו. טולקין הצליח להשיל את מגבלות העולם הזה, ולהלביש בארץ אחרת את הדילמות איתן מתמודדים רבים.

תחנות רבות מכאן יזהה האדם מיד, ובחלק מן החניות יהרהר, ואז יראה שהיה בהן, בחלק התמודד כפי שהתמודדו בני החבורה, וחלק פתר באופן אחר, והלך בדרך אחרת. חלק מן התחנות ייראו לו זרות ומוזרות, ואין זה אומר שלא יפגוש בהן – לעולם אין אדם יודע להיכן מסע חייו מוליך אותו, האם אוהביו ורעיו יבגדו בו בדרך, ובאילו סכנות וייסורים יתנסה, גם אם כעת נמצא הוא אוכל ושותה בשלווה בביתו, וכן, גם כשחיה רעה רגע מלטורפו נפש, יידע שיש מוצא מן הסבך, ובעוד שנים, כשישב בביתו, ישתעשע מן המאורע ויראה מה רכש לו באותה העת.

היה ראוי להרחיב בכל תחנה, אלא שאז אחרוג ממסגרת הסקירה.

כמו כן, בסקירה החלטתי לא להביא עניינים חשובים, כשהם כוללים קלקלנים (ספויילרים בלעז). כיוון שכך, לא יכולתי לעסוק בעניינים רבים בסקירה זאת, כיוון שעיסוק בהם נוגע בקווים מרכזיים בעלילה ובהתפתחותה.

מדד נקיות (צניעות): נקי לגמרי, ניתן לקריאה גם בבית חרד"לי.

טולקין אינו תקין פוליטית, הוא מדבר על הגמד השמן, שבגלל זה שונה מחבריו, הוא מתאר ב'הוביט' את הרוע כמפלצת גונבת, יורקת אש והורגת, הורסת וחומדת (ב'שר הטבעות' הרוע לובש צורות נוספות, מכוערות ורעות). הרוע אינו אדם שעבר ילדות קשה והיה לו לא נעים, ובמקום לבחור בטוב, בחר ברע, אבל זה רק נראה רע, אבל מצד שני זה בעצם טוב, והוא בכלל לא רע, הנה, כוונתו טובה בכלל, ולאחר שמקיים אותה הולך לו לגנו לגדל את שדותיו... טולקין מזכיר לנו שהרע הוא רע, לא משנה כוונתו. היום אנשים נוטים לא להתערב כשמעשי עוולה מתרחשים לנגדם, וזאת, מאחר ויש שני צדדים, ומה להם להתערב, ולא – ההוביט יוצא כאן למסע לא־לו, ויוזם לא מעט, וביוזמתו, המסע מגיע אל קיצו.

סמנטיקה ופרגמטיקה

"בוקר טוב!" אמר בילבו, והתכוון לכל מילה...

"למה אתה מתכוון?" שאל [גנדלף]. "האם אתה מאחל לי שהבוקר שלי יהיה טוב, או כוונתך שהוא טוב בין שארצה בכך ובין שלא; או שאתה מרגיש טוב הבוקר; או שזהו בוקר להיות בו טוב?"

"כל אלו יחד," אמר בילבו. "ובנוסף, זהו בוקר נאה מאוד לעשן בו מקטרת באוויר הפתוח"...

"בוקר טוב!", אמר לבסוף [בילבו]. "איננו רוצים הרפתקאות כאן, תודה רבה!"...

"כמה רבים השימושים שלך ל'בוקר טוב' אחד!" אמר גאנדלף. "עכשיו כוונתך שאתה רוצה להיפטר ממני, ושהבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק." (עמ' 12–13).

כמה משעשע ללמוד את הנער, שלביטוי פשוט, כמו "בוקר טוב", יכולים להיות משמעויות רבות, ולחשוב על ביטויים יום־יומיים – מה משמעותם? למה אני מתכוון כשאני אומר אותם? האם תמיד משמעותם שווה?

בספרי ילדים ונערים רבים יש משחקי מילים, בדיוק לומדים מילים, ולומדים להשתמש בהם. הנערים גם לומדים את נימוסי המבוגרים. לנו, המבוגרים, הנימוסים נראים פשוטים ורגילים, אך לילד, פלאיים ועמוקים, מדוע המבוגרים נוהגים כך דווקא, מדוע אומרים דווקא כך? כשלומדים שפה ותרבות חדשים, לומדים פעמים רבות: כשמאחלים כך וכך, יש להשיב כך וכך, רגילים לומר כך וכך, תופעות רבות דומות בין תרבויות, אך יש ייחודיות לכל תרבות. ובכל התופעות הללו, הבא מן החוץ, הילד או לומד השפה, ומתוך כך התרבות, עומד משתומם לעִתים על מנהגי השפה, שלעִתים אינם אלא מן השפה ולחוץ...

עולם המבוגרים החיל על עצמו כללים נוקשים של ריאליות מקורקעת, ובכך השיל מעצמו את היכולת לעסוק בדברים החשובים באמת (עמ' 217):

"לא נותרו מילים שיתארו כהלכה את תדהמתו, כיון שבני האדם שינו את השפה שלמדו מהאלפים בימים שהעולם היה מופלא".

"ייחוס הוא כמו גזר, החלק הטוב באדמה"

כשבילבו ההוביט מספר על "דוד־רבא־רבא־רבא" שלו, "... שהיה כה עצום מימדים (יחסית להוביט) שהיה ביכולתו לרכוב על סוס. אותו הוביט הסתער אל בין שורות הגובלינים... והתיז באלת עץ את ראשו של מלכם... הראש הושלך באוויר מרחק מאה יארד היישר לתוך מאורת ארנב, וכך ניצחו ההוביטים בקרב ובאותה העת המציאו את משחק הגולף". קטע אותו חברו: "כן, כן, אך זה היה לפני שנים רבות, ואני דיברתי עליך" (עמ' 26–27).

לא פעם נערים מסתמכים על אבותם וייחוסם, אבי היה כך וכך. וכי אביך בא ללמוד כאן? וכי הוא בא לתת משכלו למקום העבודה? את זמנו או כשרונו? אתה ניצב כאן, ואתה צריך לספר עליך בלבד, מעשיך בלבד ירחיקוך או יקרבוך. לעִתים, נערים להורים מוצלחים, לא יידעו לעולם מי חבריהם באמת, ומי משתמשים בהם להגיע אל הוריהם, הצלחתם וכספם. האם באמת קיבלו את מקום עבודתם בשל הצלחתם, או בשל שם משפחתם? ההיו מגיעים לאן שהגיעו אלמלא כן?

המטרה והדרך

נערים רבים מבלבלים בין המטרה הרצויה להם, לבין הדרכים להשגתה. רבים מהם חווים כאב נורא וצורב כשדרך נחסמת בפניהם, וחושבים לעִתים שהיא היחידה שתביא אותם ליעדם: רוצים הם אהבה, לאהוב ולהיות נאהבים, וחושבים שדווקא נערה זו היא היא זאת שרק דרכה ימלאו צורך זה. רוצים הם לפרנס בכבוד וביושר, למצות את הכישרונות שלהם, ומצמצמים עצמם לחשוב שדווקא במקום זה, ורק אם ילמדו אצל איש פלוני או במקום מסוים. טולקין מזכיר לנו (עמ' 65):

"מי שמביט בדרך כלל מוצא דבר כלשהו, אך לא בהכרח את הדבר שחיפש. וכך התברר גם בהזדמנות זאת".

תרגום

לספר שלושה תרגומים לעברית: תרגום משה הנעמי, במקביל אליו תרגום הטייסים, המרגש מכולם בסיפורו, בו טייסים ישראליים תרגמו בשבי במשך חודשים את הספר. ואחרונה, יעל אכמון, בו ציטטתי בסקירה זו. אף שיש לי הערות על תרגומה, לענ"ד הוא הטוב מכולם (לדוג': 'אלפים', כן, וגם 'עיטים'), ומאחר ואין זו במה לביקורת תרגום, לא אאריך בפירוט בעניין זה. רק אכתוב שזהו תרגום משובח, נעים וזורם, יחד עם דיוק נאה.

כריכה

אני מכיר בעברית חמש כריכות: 'ההוביט הלבן' בתרגום משה הנעמי, 'ההוביט השחור' בתרגום הטייסים, 'ההוביט הלבן החדש' בכריכה קלאסית של יעל אכמון. לאחר יציאת טרילוגיית 'ההוביט' (2012–2014), יצאו שלוש כריכות שונות מתוך הסרט. קרה ולידי התגלגלה הכריכה בתמונה, ולה אתייחס כאן, אף שכיום איני יודע אם ניתן בכלל להשיג את הכריכה הספציפית הזו.

התמונה מתארת רגע בו נאבקים פנים אל פנים הדרקון, חיה עתיקה, חכמה, חזקה וכוחנית, לעומתה – האדם, ערמומי לא פחות, פיזית חסר־סיכוי, אבל אומץ ליבו, שלא פעם עלה לגיבוריו בחייהם, עשוי לעמוד לו במלחמתו. אדם מול נחש קדמוני.