מים שאין להם סוף

הספר מספר על בחור ישיבה שניצב בפני התלבטויות להמשך דרכו: מקצוע ולימודים אקדמאיים, נישואין וכיוצ"ב. הספר מציג את הדמות הראשית תוך מעבר על יומנו האישי, המתאר את העבר, וקופץ אל ההווה. כך, אנו מתוודעים לטלטלות, לפגיעות ולחיבור שיש בישיבת ההסדר ובשירות הצבאי במסלול זה.

זו עבורי קריאה שנייה. בראשונה קראתיו מעט אחרי צאתו, כבחור הנכנס לישיבה. וסקרן הייתי לקרוא מה אולי מחכה לי, או מה עובר על אחד מחבריי שם. גם אני הייתי לפני נישואי הראשונים, בתקופת ההיכרות, כך שהתלבטות הגיבור הייתה גם התלבטותי, וממקום דומה. לעומת שאלות של ראשית הכניסה לישיבה: הבית, כשהכוונה לבית ההורים, מול הישיבה, ועוד – נגעו בי, עתה עולות וצפות השאלות האחרות, להן לא נתתי ליבי אז: דמותו של בוגר הישיבה לאחר צאתו משם, יישום אשר למד בישיבה – בחייו, מול הרפתקאות מגוונות ומאתגרות (עמ' 246–247):

"ופתאום אחרי קצת יותר משנה [מחוץ לישיבה, אחריה] אתה מסתכל עליו ורואה שהכול השתנה. שזו לא תיבה והמבול נשאר מבול [...] כיצד יכול להיות שמהחברותא שהיתה לי דוגמה לאהבת תורה לא נשאר דבר?"

יכולה להיות תחושב כבדה, הייתה ציפייה ותקווה שבישיבה ומהישיבה יוצאים אנשים טובים יותר (עמ' 49):

"רציתי לבכות, חשתי מרומה. מישהו הבטיח לי דבר ושיקר. ידעתי שאני במקום אחד וכעת העיניים נפקחות ואני מגלה שנשארתי באותו המקום שבו הייתי קודם. בלוח המשחק המשובץ ריבועים, מפוזרים סולמות וחבלים [...] והנה, לאחר שהתקדמתי במשבצות, מתאמץ לטפס בשלבי סולם, באה משבצת אחת, חבל עבה משתלשל ממנה, זורקת אותי אל נקודת ההתחלה..."

אי־שם, בנקודת ההתחלה, אני כבר בוגר יותר, מבין יותר, מכיר את עצמי יותר, ומכיר את העולם הזה, על כל שקריו ומעלליו, ואני מגיע עם כל ניסיון השנים והספרים שלמדתי, אך זו עדיין ההתחלה – וההמשך כאחד.

"לא התחלה ככל ההתחלות יש כאן [...] נחש הזמן משיל עורו ונוטש עברו מאחוריו; הנשר הבוגר משיר נוצותיו, נפרד מנוצות־מחוזות מעופו הקודמים; דלת אחת נסגרת, דלת אחת נפתחת ונפערת אל מסדרון ארוך וצר, משני צדיו דלתות אינסופיות, מזמינות אותי פנימה, משׁביעות אותי שלא אביט לאחור, מבטיחות שלא אתחרט" (עמ' 47).

ובתוך המסדרון, עובר מחדר לחדר, מציץ ונפגע, בהרפתקאות בלתי־פוסקות (עמ' 13):

"כאדם זר אני מביט בי, כאילו השעות האחרונות אינן שייכות לי, קורא אני בספר על עלילה של אחר, רוצה לסגור אותו בטריקה ולשוב אל חיי שלי".

ובאשר אני שם, בכל מקום שאליו הגעתי – ועוד אגיע, אולי טוב להתבונן ולקחת ניצוצות של הבנה פזורים ואבודים?

"מתי מצליח האדם לנוח מריצתו המטורפת ולבחון אם הוא רואה את חייו נכונה?" (עמ' 124–125).

וכך, חמוש בכל מה שעברתי ולמדתי, התעוררתי מתרדמתי, תוך כדי נסיעה מהירה על הכביש המהיר.

עיוורונות רבים יש. יש הנולדים עיוורים, ויש שמתעוררים באמצע חייהם: מהם לפתע בתאונה ופציעה קשה, ומהם בתהליך איטי של גסיסה. הליך זה מתקיים גם בדרך ההפוכה (עמ' 91):

"עיוורון עד אמצע החיים".

ממנו התעוררתי, ושבתי לראות קצת גם ללבב. בדומה לעיוור, הרואה רק את פנימיותו של האדם, יחד עם ראייה חיצונית המשלימה את התמונה.

"קשר בין לב ללב נרקם מאלפי חוטים שקופים הנמתחים מאחד לשני [...] הקִרבה בין שנים נקשרת מאלפי רגעים אנושיים, קצרים מדי ויפים מאין כמוהם. אהבה נולדת מתדרים סמויים, איתותים ממגדל פיקוח שבלב אחד אל אונייה נטרפת בלב סמוך, ולהפך" (עמ' 160–161).

דרך אונייה בלב ים, בלבב ימים, במים שאין להם סוף, והנה הגיעה אחרי הרפתקאות רבות לחוף מבטחים...