מכים שורשים

שמרנות

לא מעט סוגיות פוליטיות, תרבותיות, דתיות וחברתיות עוסקות בשאלות פרטניות: גיור מסוג כזה או לא, לעלות להר הבית, להטיל תכלת בציצית, מעמד האישה, היחס לטכנולוגיה וכיוצ"ב. לרוב, לאדם קוהרנטי, ישנה תפיסת עולם פנימית שאיתה הוא בוחן כל סוגיה, עם פתיחות לאמת ולצדק, לשמיעה עמוקה ולהקשבה לטיעוני האמת של הצד השני, אבל גישה יסודית ובסיסית נמצאת אצל רבים, גם אם לא יודעים לומר אותה באופן מסודר ובהיר.

שמרנות, לא במובנה האסטרטגי בלבד, כמצב שבו יודה האדם שטוב לשנות, אלא שטכנית יש בעיה כזאת או אחרת, או ייטב להמשיך כי וכו', אלא כגישה יסודית, שלא נובעת מחרדות וחששות, אלא מעומק מחשבתי דווקא, ולא רגשי וחוויתי, היא תפיסה שלהרגשתי דלה בחומר מסודר וכתוב להגנתה. המהפכנים, המכונים פרוגרסיבים (במובן המילולי), משקיעים אנרגיות הסברה והעמקה, כדי לומר מה הבעיות במצב הקיים, ומדוע יש לשנותו. הם כותבים ספרים ומאמרים רבים כדי לעורר ולשנות, נואמים נאומים ומרצים הרצאות, ומעמידים תלמידים הרבה. לעומתם, התפיסה השמרנית – נראית פחות יומרנית בקולה, יותר רגשנית – לא שזה נכון, אלא כי היא מתחברת לעִתים עם שמרנים אסטרטגים, עם אולטרה־שמרנים־אטומים, ולא תמיד רואה עניין רב בלהגן על הקיים, המבוסס והיציב, בעיניהם.

לרוב, השמרנים, במקום להסביר את יסודותיהם, מתחילים לגזול את חנית המצרי ולהכותו בחניתו – להתייחס אל הפרוגרסיבים כנקודת המוצא, וממילא מונים את חסרונותיהם ומצביעים מדוע עלינו לחזור אל המצב הקודם להם, כאומרים: "אמרנו לכם", "הייתם צריכים להקשיב לנו" ו"ראו לאן השינוי הביא אתכם". לענ"ד, לשמרנות יש יסודות עמוקים מבחינה פילוסופית, ואף התפיסה היהודית שמרנית ביסודה.

מו"ר הרב אליעזר מלמד אמר לי פעם בשיחה שהוא שמרן, שמרן שאינו קופא על שמריו, אלא שמרן שאינו רץ לשנות, אלא מתבונן במהפכנים שקופצים ראשונים לשנות, ממתין, רואה מה אחריתם, ורק אחרי התבוננות גדולה, ובחינה עמוקה של היסודות, את העמודים שעליהן מונח הבית כולו, העמוד שאותו רוצים להזיז, רק אז מוכן לשקול את הזזת העמוד. לא פעם אמר לי שחושש, שמא יזיז עמוד, ויפול כל הבניין (ראו עמ' 184 בהע' 34 משל מעין זה).

ברית

לעומת המבט שהמדינה הינה "חברת אחריות גדולה" (ע"פ המובא באורות ישראל ו, ז), חוזה חברתי בין אנשים שהתאים להם עתה להיות פה, הרב חיים נבון מביא בשם הרב סולוביצ'יק מעמיד את התפיסה על מעמד ה'ברית' (דברים כט, יג-יד): "וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ה֣' אֱלוֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם". מה שניסח אדמונד ברק "שותפות בין החי, המת והעתיד להיוולד". (ראו עמ' 52–53). יחס זה נאמר גם לגבי נישואין בין גבר לאשה, אין זה מסמך משפטי פרטני שמסדר את האינטרסים של שני יחידים שנחמד להם להיות עכשיו במצב הסציפי יחד, אלא ברית עמוקה ונצחית, בה לא מדי יום "בוחרים את אהוב ליבי", אלא מנציחים ומתחברים אל משהו שגדול מן השניים, בית נאמן בישראל.

יש דברים רבים שדורשים תיקון, אולם, הם נבנו משך שנים, והתעצבו לפי הצרכים של דורות עברו, שייתכן וצריכים עדכון. אך עקירה ללא שהות לבחון היטב את נצרכות השינוי, האלטרנטיבה, ואת אופן השינוי, עלולים להמיט חורבן.

"מוסדות חברתיים ומדיניים נבנו במשך דורות רבים, והם טומנים בתוכם את תמצית ניסיונם וחוכמתם של כל הדורות הללו. גם כאשר איננו מסוגלים לפענח את החוכמה הטמונה בניסיון הדורות, מוטב לא למחוק אותו. האדם והחברה מורכבים מכדי שיהיה אפשר לנתח אותם על שולחנו של החוקר האקדמי. תיאוריות מבריקות אינן יכולות להחליף מוסדות מבוססים" (עמ' 123).

וכן מובא שם ממרן הרב קוק (עין איה שבת יא, א. פיס' לב):

"סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. על כן אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית, גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין על מנת לתקנו, צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, על כן לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם על ידי זה קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו".

שמרנות פילוסופית

כאמור, שמרנות אינה רק נטיית נפש, אלא גישה פילוסופית. השמרנות סוברת שידע אינו רק הברק האקדמי, אלא גם חָכמת הניסיון, מנהגים ומסורות, הינן תבונה שעלתה מכלל החברה במשך דורות, ועלינו להעמיק בהן, ולא לחינם הגיעו לאיזון שהגיעו אליו.

אמנם, יש שהשמרנות מגינה על הטפל, על מה שכבר אינו רלוונטי ומצריך שינוי, שהיה נכון לזמנו ומקומו, ובגלל "שמרנות", נשארים איתו. אך השמרנות אינה קפואה או אטומה במהותה, היא מעוניינת בשינוי, אלא שאינה מעוניינת בהרס ללא אבחנה. אכן, גם המצב הנוכחי, במדינה הנוכחית, הגיע לפעמים על ידי מהפכות. אך המחשבה היא שניתן היה להגיע בתהליך מדוד ללא נזק לתוצאה זו. ניתן להתקדם ללא הרעדת העולם. אינו דומה שמרן בריטי לשמרן אמריקאי, ושניהם לשמרן צרפתי, ולא בכל תקופה: אינו דומה שמרן אמריקאי של ראשית ימיה של אמריקה, לשמרן אמריקאי של ימינו. אם כן, יש ממשות בשמרנות? לענ"ד כן, כיוון שהיא מתקנת, אבל רק לאחר מבט מעמיק, ורק את הצריך שינוי, בטיפול נקודתי מדויק, שמשאיר את הטוב ומשנה רק את הטוב שאינו רלוונטי שיש טוב ממנו. השמרן לא "נאמן" למצב הקיים בדיוק אליו נולד, אלא הוא נאמן להתפתחות האנושית, לכך שהאנושות יודעת באופן טבעי, כמו ביד הנעלמה, להתעלות ולהשתכלל, להתקדם ולהסיר סיגים.

שמרנות הלכתית

"מקור הסמכות שלהם לא היה הספרים, אלא החיים, היינו: מנהגי משפחתם וקהילתם. כך עברה היהדות מדור לדור, בכל תפוצות ישראל" (עמ' 153).

בדורות האחרונים חל שינוי, המסורת נקטעה, וכך אין מעבר טבעי מכל אב לכל בן. מצב זה יצר קטסטרופה, בה התערערו המסורות בעיני הדור החדש, ואדם מחליט לא לסמוך על הכשרות בבית הוריו, "הם לא יודעים לנקות תולעים!" וכיוצ"ב. ייתכן שהוריו באמת לא שומרים על ההלכה. אבל, אם הם משמרים את הדרך בה הסבא והסבתא שמרו את ההלכה, בנקודה מסוימת, נניח לגבי התולעים במזון, אזי לא ניתן להוציא לעז ולומר שהם פושעים ורשעים שלא שומרים על ההלכה, רק כי בדורנו ניתן למצוא יצורים חיים זעירים יותר באמצעים מתקדמים שלא היו בדורות קודמים.

"בכל הדורות חשו יהודים שכדי להיות יהודים טובים יותר הם צריכים להיות דומים ככל האפשר לסבים שלהם. דורנו הוא הדור הראשון שבו יהודים מרגישים שכדי להיות יהודים טובים אסור להם להיות דומים לסביהם" (עמ' 153–154).

ממילא, מיהדות חיה של קהילה, שניתן לראות מ"שאל אביך ויגדך", מהתבוננות בקיום המצוות של הסבתא, הפכנו ליהדות של ספרים, יהדות של עצים מגולפים. זכור אני את צערו של סבי יהודה ז"ל, שהצטער הרבה מכך שסידורים רבים שינו את שהיה שגור על לשונו ממרוקו, וכי טעו כל יהודי מוגדור שראה בעיניו בצעירותו מתפללים בנוסח שהיה מסור בפיהם?

במבט פשטני, נראה שהמחמירים הם הם השמרנים, אך לא כן. דווקא הנטייה להחמיר נוצרה מפסילת השמרנות הטבעית הקהילתית: כיוון שהסבא פסול ולא מבין באמת, בספרים יש צדדים לכאן ולכאן, אז מה יעשה היהודי שרוצה להיות יהודי טוב? יחמיר... (עמ' 157).

חינוך שמרני

אב טוב לפני כשלושים שנה, היה סמכותני יותר ונוקשה יותר, היום התרבות סולדת מהורים ומורים כאלו, בזה להם, ואף מענישה בפלילים את הנוהגים בחינוך זה. ישנו מעבר מחינוך לערכים מסוימים, לחינוך של נתינת מרחב שבו התלמיד ימצא את עצמו (או שלא). מרוב "על פי דרכו", שכחנו את תחילת הפסוק: "חנוך לנער".

הרב נבון מראה כיצד חינוך לערכים מופשטים נהיה מעורפל וחסר־משמעות. הפכנו ממערכת חינוך למערכת שמרטפות, אין כבר חינוך לידע, למצוינות, לערכים, אלא רק מרחב מושגח שבו התלמיד יחליט בעצמו מה הוא רוצה, והרי כל אדם יודע מה רוב התלמידים רוצים...

הרב נבון מראה כיצד חינוך, במהותו, הוא להכניס את התלמיד בשערי קהילת המבוגרים, כך יתרגל למצוות ולתורה. זוהי לא צמיחה במצע מנותק או על גבי חולות נודדים – הילד בעצמו מרחף באוויר ערכי מעורפל, אלא על קרקע יציבה ופורייה – של קהילה עם מערכת ערכים סדורה שהתעצבה במהלך דורות רבים (עמ' 128 ואילך).

אומנות שמרנית

הרב נבון מעיר שסופרים רבים היום כותבים יותר מאשר קראו, ויש בזה אמירה משמעותית: כדי שהאדם יצור, הוא צריך לראות ולבחון מה כבר נמצא בדורות קודמים, ולבנות על גביהם. במשל הננס על גבי ענק – נוכל לראות למרחוק. אחרת, כל הננסים נעמדים, דוחפים את חבריהם, ומנסים לעמוד על קצות אצבעותיהם ולראות רק בעזרת עצמם, בלי שאף אחד יכפה אותם לטפס על שום מקום! בדורות קודמים הקדמות לספרים כללו התנצלות, מדוע מחבר זה כותב את הספר, והסבר מה מיוחד בספר שלהם על פני האחר. היום נראה שאין לאדם הכרח כזה, ומי אתה שתתן ציונים ליצירה, שהיא איכותית או טובה יותר? כל אדם יחליט בעצמו. וכך, הגענו למצב שבו כל שני כריכות עם דפים באמצע נקראים ספר... (עמ' 137–139).

הבחרנות החופשית המוחלטת והטהורה

הרב חיים מעמיד מול הקהילה השורשית, זו שכביכול מעצם ההשתיכות אליה "בוחרת" לאדם בחירות מסוימות, סביבה, כיוון וכיוצ"ב, את הבחרנות – בחירה מוחלטת, קידוש האינדיבידואל.

ראשית, הרב נבון מציין כי אין אפשרות באמת לעמוד בוואקום 'האדם הסביר', אלא כל אדם בוחר מתבנית נוף מולדתו, יש שמודעים לכך, ויש נרקיסיסטים שמתעלמים מטבעם... (עמ' 39; 149).

שנית, מרחב בחירה אין־סופי הינו הכלא האיום ביותר, בו מרוב אפשרויות, איננו בוחרים בדבר, ומתפתים בפיתוי עצמו (עמ' 60).

לסיום, הרב נבון מעיר, כי להיסחף עם הזרם האדיר של התרבות הרווחת, זו לא גבורה גדולה, ולא אינדיבידואליזם אמיתי (עמ' 179). פעם מו"ר הרב מלמד דימה זאת לנחשול אדיר, שלמולו ניצבת איזו נביעה עיקשת. בלא טרחה ובחירה מודעת, מה שייפגע בזרם ייסחב עם הנחשול האדיר. מאמץ אינטלקטואלי וערכי משמעותי יצטרך להשקיע מי שירצה להיות נאמן לכיוון הנביעה הקטנטנה. כך אנו, לקום בבוקר ולחשוב ש"פתאום זה מה שבאמת מתאים לי, מה שכולם עושים" בקו הראשון של מהפכני התרבות של ימינו, זה לא בחירה חופשית אמיתית.

כריכה

בכריכה איש עם כלי לעבודת הקרקע מניף אותו על עץ עם שורשים שקטנים מענפיו. קצת משחק מילים הופכיות על מכים שורשים, שזה כמו השרשה: הן עקירה והן שתילה והנחה. הפריע לי לראות בכריכה שהשורשים עדינים ודקיקים, ולא עמוקים.