ככה יעשה ליהודי

הספר מציג ללא כחל ושׂרק את המחיר של להיות בארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה, לעומת האפשרות להיות בגלות בהנהגת המדינות שכבר נמצאות בפסגת האנושות, ומוניטין שלהם יוצא בכל העולם. ההקשר ההיסטורי של המגילה ברור: "אירועי המגילה התרחשו ברגע היסטורי ודרמטי עבור עם ישראל — ניתן האות לשוב לארץ ישראל אחרי גלות בבל ולהקים אומה ועם על בסיס ערכי היהודים. כינון אומה אינו דבר הבא יש מאין: יש צורך בידיים עובדות ובמוחות חושבים כדי להקים את העם מאשפתות. יש צורך במנהיגים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. אך חלק גדול מאותם מנהיגים פוטנציאליים בוחרים להישאר בשושן" (עמ' 109), וכאז כן היום, "ליהודים ברחבי העולם יש אולי סיפור טוב — ממש כמו במגילה — אך המציאות תגיח מבעד לאריג הסיפור ותיגע ברוב המשפחות: בלייקווד, בברוקלין, באוקלהומה, בפאלו-אלטו, בפאריז ובסאו-פאולו. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה — אך היא בהחלט מתחרזת... מותר להם, אין כל ספק, אך המחיר צריך להיות נקוב והוא צריך להיות על השולחן: אין חלופה לזהות יהודית-ישראלית. מי שלא יחבור למדינה היהודית, יאבד בדורות הקרובים את יהדותו ואת ישראליותו, יתנתק מעם הנצח האחד והיחיד שעלה אי־פעם על בימת ההיסטוריה. ספינת העם תמשיך להפליג. הם לא יהיו על סיפונה" (עמ' 199–200).

מיקוד גדול וחשוב לאורך הספר הוא ההעמדה של שני האירועים באותה העת: העליה לארץ מול הפעילות במגילה בפרס, בגלות. אפשר תמיד לבחור היכן אתה פועל, ושם יהיו פעולותיך. להטיב שם או כאן? לאן חיילי ילך? לאן תרומתי בגופי ובכשרוני?

אם כל הספר היה בשביל רעיון גדול זה, משום כבודה של ארץ ישראל, דיינו, דיינו בפורים זה ובקריאה זו למגילה.

הספר מעלה על נס את המבט הכלכלי על המגילה. וממשיך את הקו הפרשני של הרב ד"ר בנימין לאו, אם כי הולך לא צעד או שניים ממנו, כי אם הרחק יותר מתחום שבת.

כשהספר יצא, בשנת 2016, לא רציתי לקרוא בספר: מה לי ולכלכלה עכשיו? נכון, יש הנחה במגילה, יש עשרת אלפים ככר כסף, אבל מה העניין של הכסף למגילה? זה הרגיש לי כאילו יש למישהו איזו אג'נדה ובכל דבר הוא יחפש אותו. כמו כל כותרת "X והיהודים".

לאחר זמן, העמקתי יותר במושגים כלכליים, והבנתי שכלכלה אינה רק כסף ותנודות של עושר ועוני, אלא צרכים ומאמץ להשגתם. תרגום צד ג' של כמה אני מוכן להשקיע בשביל עניין מסוים. נכון, יש משתנים רבים שלא תמיד מאפשרים להכניס למשוואה את העניינים הללו, אבל בהחלט יש פה עניין רציני שיש לתת עליו את הדעת. וכמובן, יסוד ההזדמנות העיסקית: יש לפעול כאשר נקרית לפניך הזדמנות, זאת תמצית המגילה בעיניו, ורעיון כלכלי גדול (עמ' 84).

יש בזכות מבט זה כמה חידושים בפשט המגילה, לדוג', ההשתחוויה להמן, שמשווית להשתחוויה ליוסף בזכות מעמדו הכלכלי (עמ' 87–88). מוארים גם כך עומק דברי חז"ל, לדוג', מדוע חז"ל ראו בכלי הזהב דווקא את כלי המקדש (עמ' 47).

יחד עם זאת, התלבטתי מצעירותי: מי אלו שאינם רואים את גבורתו של מרדכי? את מסירות הנפש של אסתר? איך ייתכן שמרדכי רצוי רק לרוב אחיו ולא לכולם?

ספר זה בא והניח בפני קריאה ביקורתית שרואה בעין רעה גם פסוקים שנאמרו בעיני כשבח למרדכי ולאסתר. דוג' לכיצד ניתן לקחת כל מנהיג ולבקר כל מעשה ומעשה שלו, ניתן לקחת מספר זה, שכולו ביקורת על מרדכי ואסתר. לענ"ד אין זו הכוונה, ואין הספר נכתב ממבט ציני וביקורתי עליהם כך. אני מעדיף את הקריאה הרגילה במגילה, העובדה שהיא נכנסה לקאנון התנ"כי, דברי חז"ל וכמעט כל המפרשים במהלך הדורות. ביקורת תמיד ניתן לומר, אבל לאסוף מכל הפרשנים רק את דברי הביקורת, וללקט מחז"ל ומהפרשנים רק את החלקים שמעוררים קושי, זה פשוט ליצור 'ספר הקטרוג השלם'. אולי דווקא בכך הספר יהודי להפליא – ככה יהודי יעשה ליהודי אחר בשבט לשונו וביקורתו.

כל הקורא בספר מגיע למדרגת ברוך המן וכן להפך: "רבא חי בממלכת פרס, וביקש לראות אנשים משתכרים עד שלא יוכלו להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. והסיבה האמיתית: כי אין הבדל ביניהם. האחד ביקש להשמיד את היהודים בחרב. האחר, מרדכי, הוביל במעשיו לאבדן העם היהודי באמצעות ההתבוללות בפרס" (עמ' 179).

מייקל לאורך הספר תוקף את אסתר ומרדכי ללא הרף, גם כשהם צמים וברור מפשט הפסוקים שהצום הוא לאלוהים – הוא קורא במקראות מחדש וטוען שהצום לא רציני ועלוב, מן השפה ולחוץ. הספר נפלא לאוהבי קונספיקציות, כי לפי הספר גם המגילה עצמה סרקסטית בציינה את אירועי המגילה.

הערה

נכתב בספר: "במצוות השכרות נמצא האדם עם עצמו, מפורק מהאני המועצם בו, מתרפק על אלהיו, או מתפרק לגורלו" (עמ' 14). הציטוט מהמבוא של הרב ד"ר בנימין לאו, אבל כיוון שמופיע בספר אעיר גם עליו (ייתכן שכתב בזה באריכות בספרו על המגילה, לא קראתי ואין כעת בהישג ידי לבדוק. אשמח לדעת על כך). לענ"ד להפך, הציור שמצוות השכרות עומדת לעצמה הוא ציור אנכרוניסטי ושגוי. ציור שמביט כאלכוהוליסטים כיום ומהם מעריך איך היו משתאות בעבר ואיך חז"ל הדריכו לקיים את המצווה. די בקריאה פשוטה כדי לראות שאין משתה במגילה שהוא של אדם בעצמו ללא דיבוק חברים. גם הדרכות חז"ל וסיפוריהם על המצווה תמיד כוללות הזמנת חברים וכו'.

כריכה

נראה משתה שנותן הרגשה פרסית, כשבין הפרצופים הישנים ניתן לראות פרצופים של יהודים די חדשים ששותים ונהנים בסעודתו של אותו מנהיג, ושותים במשתה הגויים במרכז העולם: ברני סנדרס, מרקס ועוד. ממש הדילמה המובאת בספר.

* גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.