האור במקומות המסתור

לא יהיו קלקלנים בסקירה. לענ"ד, אפילו חלק ממה שכתוב בגב הספר מהווה קלקלן, שלאורך הספר ציפיתי להתרחשויות מסוימות בעקבותיו, ולא אזכירו כאן.

הספר נקי (יש בו נשיקות, אבל לא חושניות). הייתי שמח שהילדים שלי יקראו בו.

השואה ממבט פולני

אני רגיל לקרוא ספרי שואה עיוניים, וכן ספרים של ניצולי שואה. אבל לא קראתי מעולם ספר מעיני חסידת אומות העולם, שבחרה לסייע ליהודים. במובן זה, הספר היה חידוש מרענן ביותר עבורי.

סיפור אמיתי

על הספר כתוב "מבוסס על", מה שבתחילה גרם לי לסלוד ממנו, מה לי ולספר שימלא את ראשי בעובדות לא נכונות? לאחר בירור קטן, הבנתי שהספר אינו "רומן היסטורי, מבוסס על", שכולו ממוחו הקודח של הכותבת, אלא ספר שמבוסס על חיבור של הגיבורה עצמה, ושל מחקר וראיונות עם כל מי שחי והיה יכול לשפוך אור על הסיפור. המחברת מציינת שרק בשלוש מקומות שינתה מהסיפור האמיתי, ולא ממש שינתה, כי למשל ידעה שבמקום מסוים היא שיקרה כדי לקבל איזה מסמך, אבל האופן המדויק בו שיקרה וקיבלה את המסמך לא היה ידוע לה (עמ' 376–377). כיוון שכך, זה ספר מבוסס היטב ורציני, שראוי ללומדו.

אנטישמיות – המצב לאשורו

הספר לא מספר לנו סיפור אוטופי על פולנים אוהבי ישראל. היא מספרת שטרם השואה עוד ראתה שמכים יהודים עד זוב דם ברחובות, רק כי הוא "יהודי מסריח" (עמ' 15). היא מספרת על הסיכון הרב ועל הוצאות להורג לאורך כל הספר, של מי שמעז לעשות עסקים עם יהודים, קל וחומר מי שמציל יהודים, ולא סיפורים ששמעה כך, אלא הוצאות להורג שראתה בעיניה.

פני הרוע

"יוני 1942

בדרכי החוצה מהגטו ראיתי ילדה מוכה למוות בקת של רובה. לא הצלחתי להבין בת כמה היא בדיוק או מה היא עשתה, אם בכלל עשתה משהו, אבל איש האס־אס חייך כשעשה זאת והשאיר אותה מתבוססת בדמה ברחוב. כל שהיה עלי לעשות כדי להגיח מבין הצללים הוא לצוות על רגלי להמשיך לשאת אותי... רצתי הביתה רועדת.

באותו לילה הבנתי לראשונה מול מה אני ניצבת. עד אז היה לי קל לדמיין שכל הדברים האיומים האלה הם פשוט טעות. רעיונות מוטעים של מנהיג שטעה בשיקול הדעת והטעה את צבאו. הרי תמיד היו אנשים עניים ורעבים; אנשים שנואים שבזו להם. מלחמות שבהן צעירים נלחמו וחפים מפשע מתו. זה נורא, וזאת דרכו של עולם. אבל לא את זה ראיתי על פניו של הקצין ההוא. על פניו ראיתי את ההנאה שבשנאה. את האושר להסב כאב ולהרוג.

מה שראיתי היה הרשע בהתגלמותו. כל נים בגופי הזדעק...". (עמ' 55)

זה לא רוע רגיל, לא מלחמה רגילה, זה הרוע הטהור. אנשים שעושים רע לאנשים אחרים במודע, בבחירה, מדי יום, יודעים שמכאיבים ובוחרים להכאיב שוב ושוב.

רוח של צדיקה בת־חורין

כשיש רדיפה ממסדית, שהמערכת כולה נגדך, לפעמים הרוח נשברת. לא כן אצלה, היא ראתה והחזירה לפעמים במילותיה מה היא חושבת על מי שנוהג ברשע (עמ' 34):

"אני מקווה שיום אחד כמעט תמותי מצמא", אמרתי לה, "ומישהו ימנע ממך מים בדיוק כמו שמנעת מהם!".

לפעמים אנשים מתהדרים בתארים, בתפקידים, בדרגות, במעמד, כל אלו הבל, זה לא האדם. האדם הוא מה שהוא בוחר לעשות, הבחירות שלו, הבחירות היום־יומיות שהוא בוחר: בטוב או ברע, להטיב לאחרים או להכאיב ולייסר (עמ' 104):

"יהודים. קתולים. פולנים... התיוגים האלה מוטעים. החלוקה הזאת מוטעית.

טוב לב. אכזריות. אהבה ושנאה. אלה הקטגוריות החשובות באמת".

הרשעים בעולם הזה, עולם השקר, הם פעמים רבות מתברגים גבוה, בעלי השררה, שולטים בכוח רב, הם יודעים לסדר את החוק כדי לפגוע במי שהם רוצים ולסדר את כל ענייניהם ולרחוץ בניקיון כפיים. הם משתמשים בכל האמצעים, ופוגעים ומכאיבים לאחרים. ומה נשאר לצדיקים? הם לא רשעים, ולא שולטים, ומה יעשו נגדם?

"ראיתי מה הם עושים... הם ישתמשו בנו כדי להכין סבון. הם ישתמשו בנו כדי להכין נעלי עור... ואנחנו פשוט יושבים בכלוב שלנו ומחכים לזה... מי יוכל לעזור לי עכשיו, כשאני חסר ערך...".

"אתה לא חסר ערך!"

מקס מניד בראשו. "כשאתה רואה ילדים קטנים נרצחים בזמן שאתה מתחבא באיזה חור באדמה ומפחד מדי לצאת, אתה יודע שאתה חסר ערך. כשכל המדינות רוצות שתמות, כשאלפים מריעים לנואם שמבקש להשמיד אותך, כשהכלבים של השומרים זוכים ליחס טוב יותר ממך, אז אין כאן שאלה, סטפניה. אתה יודע שאתה חסר ערך". (עמ' 147)

הדבר היחיד, הוא האמירה המוסרית: "אתה רשע!". ואם אי אפשר לומר לו, אז לומר בשקט, בינם לבין עצמם: "הוא רשע!". גם אם אדם פוגע באחרים, ויודע שלא יעמוד על כך לדין, כי הוא שולט ומכתיב את החוקים, עדיין, הוא רשע. ככה היה בעידנים קדומים, בהם היה חוק "הלילה הראשון", האלימות והאונס הזה היו "חוקיים", ומה יכלה לעשות אותה כלה שאוהבת את אהובה? ומה אהובה יכל לעשות נגד צבאו של השליט המקומי? זה לא הם האנשים שלא בסדר, זה הוא הרשע.

הצדיקים, בכל בחירה – בוחרים בטוב, בעזרה, בהטבה. גם טועים לפעמים, אבל מכוונים להטבה ולתיקון. ואתה, רשע, מונע מנקמה, ממוקד להכאיב ולהרע.

ועתידים הרשעים לתת את הדין על מעשיהם, שעושים רע כשהשעה משחקת להם.

כשנאצי נגע בה בניגוד לרצונה, מיד היא רצה להתנקות, כפי שמתנקים מחוויה טראומתית, ממגע במשהו טמא ומגעיל (עמ' 45):

"הוא חייך ויצא מהדירה, ואני קרצפתי את הלחי שלי מתחת לברז המים במטבח".

תקווה

הספר שזור בתובנות של סטפניה, שלמדה בתוך גיא צלמוות איום ונראה זה. בעת שהייתה בסכנה ובמצוקה נוראה, לפתע קמה הישועה, על זה אמרה (עמ' 60):

"עזרה יכולה להגיע ברגע שאת הכי פחות מצפה לה, וכדאי לזכור את זה. המשמעות היא שאת אף פעם לא באמת לבד".

והיא הייתה כל כך לבד, אבל ניצלה כל כך הרבה פעמים, ממש בחוויה של השגחה פרטית, של מצרף המקרים.

פעמים רבות אנו בחיינו האישיים חווים משברים, חלקנו גם משברים קשים מאֹד, וראוי לאזור כוח ממנה ומסיפורה: יש תקווה. עלינו לעשות את הטוב, את הדבר הנכון, להטיב ולא לבחור ברע, כל אחד במקומו, כל אחד לפי כוחו, תוך ניסיונות להצליח גם בדרך הטבע.

"הם לעולם לא יחזרו אלינו," הוא אומר. "גם אם המלחמה תסתיים. לא ידעתי שאת הימים האלה לעולם לא אוכל לקבל בחזרה."...

"אנחנו אף פעם לא יכולים לקבל בחזרה ימים שכבר עברו,", אני אומרת. "אז אנחנו יוצרים חדשים. זה הכול" (עמ' 288–289).

איך היידיש שלך?

לאורך הספר שזורים בכתב בולט מילים ביידיש, זה מעביר את התחושה של סטפניה, שלא ידעה יידיש מביתה. אבל לקורא הישראלי, שאינו גדל על היידיש, זה לפעמים לא ברור. לפעמים ניתן להבין מההקשר את הפירוש (למשל, עמ' 27): "אתם כולכם יכולים פשוט... גיין אין דער ערד!"... בדיוק אמרתי... שהם יכולים ללכת לעזאזל. ביידיש". או מילים מוכרות מאד מהיידיש, (למשל, עמ' 13: "מאמע"). אבל לפעמים מי שלא מכיר לא יכול לדעת מההקשר את הפירוש (למשל, עמ' 13: "נמן דין תוחעס צו שולה"), ובמקרים כאלו הייתי שמח לקבל תרגום בהערה למטה.

הכריכה

תמונת אשה צעירה העומדת באופן שהיא מוסתרת על ידי דלת. מעביר את תחושת המסתור, החשש, והאור שבפניה. זו לא סטפניה פודגורסקה. זו תמונת הכריכה של הספר במקור.