חיים גדולים נפלאים ויפים

על הספר

אליס סקוט היא כתבת בעיתון נחשב ובסך הכל גם עושה עבודה נהדרת. רק שלאליס יש הזדמנות להגשים את החלום הכי גדול שלה, שהוא להתמקצע בכתיבת ביוגרפיות עמוקות. ההזדמנות המדוברת מופיעה בדמות מרגרט איווס, היורשת המדוברת והשערורייתית של משפחת איווס הידועה שהסכימה לתת לאליס צ'אנס לספר את ה - אמת על המשפחה המסתורית.

רק כשאליס הנרגשת מגיעה לאי בו מרגרט מתגוררת, היא מגלה לחרדתה שיש לה מתחרה - היידן אנדרסון, שכבר הספיק לפרסם ספר ביוגרפיה שהצליח בטירוף.

הדברים מתגלגלים והשניים מנסים כל אחד לזכות בעבודה הנחשקת, רק שלאט לאט מתגלה שבסיפור של מרגרט יש הרבה יותר ממה שנראה לעין. וגם, אולי, רק אולי, אליס תוהה אם היא מרגישה משהו כלפי היידן.

מה חשבתי במהלך הקריאה

מאז שגיליתי את אמילי הנרי בשנה שעברה הבנתי שאני לגמרי אקרא ספרים שהיא תכתוב. והנה הגיעה לה הזדמנות עם ספר חדש שהיה מצד אחד מה שציפיתי ממנו אבל גם מאוד אחר ממה שחשבתי.

שוב, הנרי מוכיחה שהיא יודעת לכתוב. אני לא מדבר רק על הגזרה הרומנטית שלא הייתה ספק שתהיה נוכחת (והיא גם הייתה טובה, אם כי בנימה אישית לרוב קצת קשה לי עם הסצנות האינטימיות שלה) אלא גם על חלק נוסף בספר שאני כבר ארחיב עליו, שבכלל לא קשור למערכת היחסים הרומנטית אלא לעלילת הספר.

אז כאמור, להנרי יש נטייה לכתוב סיפורים שיש בהם קצת מעבר לקשר רומנטי - זה גם המקרה בחיים גדולים נפלאים ויפים, מצד שני זה לא סותר את העובדה שמדובר ברומן רומנטי לפני הכל.

אבל איך זה כן מתבטא? יש המון התמקדות בסיפור של מרגרט, מה שגם כמובן מניע את הקשר הרומנטי (כי יריבים לאוהבים) אבל גם מאגד בתוכו המון עומק ותכנים כבדים יותר לעומת ספרות רומנטית אחרת, אפשר לחשוב על זה כסיפור בתוך סיפור.

הנוכחות של הראיונות והסיפור של מרגרט משמעותית כל כך עד כדי כך שכל התבנית הרומנטית מתבססת עליה, או לפחות קשורה בקשר הדוק. אני חושב שזה חכם כי לקראת סוף הספר הייתי מאוד סקרן לראות איך הנרי תשלב את הקונפליקטים שאמורים להתקיים בספרות רומנטית והתוצאה הפתיעה אותי לטובה ממש.

מצד שני, הספר די כבד, או לפחות הרבה יותר ממה שציפיתי. מהר מאוד הסיפור עוזב את תחילת המוטיב הרומנטי המשובח והסיפור של מרגרט הופך לציר העלילה המרכזית, גם אם לא תמיד בהכרח אלו פרקים בהם אליס מראיינת אותה. יש באותם פרקים רגעים כבדים וכואבים אם כי זה לא מוריד בכלום מהכתיבה טובה מאוד המעולה של הנרי. אני מודה שלא תמיד ידעתי איך להתייחס לסיפור של מרגרט, זה נע איפשהו בין סקרנות אמיתית לבין רצון שתהיה יותר התמקדות במערכת היחסים הרומנטית.

הדמויות נהדרות, אני אוהב כשיש להן אופי והן לא בהכרח מושלמות וכיפיות - אמילי הנרי יודעת לכתוב דמויות פגומות ושרוטות נהדר. כן, בהתחלה מאוד קל ליפול למחשבה שאליס והיידן שטוחים ברמות, אבל ככל שמתקדמים אפשר לגלות יופי של אפיון דמויות.

טריגרים ותכנים רגישים

מוות, רצח, תאונה, הטרדה, אזכורים למחלה קשה ולדיכאון, התעללות פיזית ונפשית כחלק מחיי כת.

מיניות - נשיקות, מזמוזים, המון סצנות יחסים מפורטות.

לסיכום

אני חושב שגם הפעם הנרי מצליחה להישאר עם הסגנון שמייחד אותה ולכתוב סיפור שכולו רומנטי, אבל עם תוספת שנותנת עומק לעלילה. כן, לפעמים זה הופך את הספר לכבד יותר משמעותית אבל אחרי שקצת עיכלתי אותו אפשר לסכם שהוא בהחלט כתוב טוב ויתאים לחובבי רומנים רומנטיים ודרמות, אבל במיוחד למעריצי אמילי הנרי.

448 עמודים | תרגום: דורית בריל-פולק | מרץ 2026

תודה שקראתם:)