סוף

קשה מאד להגדיר את הספר השונה לחלוטין ולהתייחס במונחי 'טוב' או 'גרוע'.

הכריכה לכשעצמה רומזת למשהו בסגנון אחר.אפל ולא קל.

כמעט ללא דיאלוגים, פה ושם בודדים. כתוב ברצף.

דמות מרכזית אחת, גבר בערוב ימיו הנזקק לעזרה צמודה. הספר הוא מסע לעברו כאדם בוגר.

חיטוט מציק, בוטה ולפעמים דוחה. חייו עוברים במסלולים קבועים למדי בין מקומות שונים בתל אביב- ביתו, המכללה בה לימד סטודנטים לאמנות, רחובות מרופשים, קניונים בוהקים, בית הקפה המועדף והמוסד הסיעודי בו שוהה אמו עד מותה- רכוב על אופניו, הולך או נוסע באוטובוס. מיזנטרופ השונא לרחם על הזולת, בז למי שבעיניו נתפסים חלשים. שונא מגע. נשוי והורה קשוח המחנך את בנו ברוח בה חונך כולל הרגלי אכילה נוקשים. חסר פשרות. אפס סנטימנטים. מילתו הראשונה של הבן היא 'אבאנקי'.

והתפרצותה הנזעמת של אשתו- אחרי ששתק עשרה ימים מוציא אותה מדעתה- מכנה אותו מתעלל וטרוריסט, "אני שונאת שונאת שונאת אותך".

עזיבתו את הבית.

נכנס בלי חשבון לרזולוציות הכי קטנות וקשות בתיאורי אכילה, הפרשות וניקיון. תשוקות מיניות בלי כחל וסרק.

אנשים בהם נתקל בחייו. תיאורי חזותם ואופיים לטוב ולרע.חילופי מבטים או הנהון.

קשיי ההזדקנות, החולשה וההזדקקות לעזרה.

אין בספר שמץ עדינות ורחמים. הוא ישיר, נוקב ואפשר לומר אכזרי לפעמים. החיים כמעין הרגל מתמשך עד למוות.