והזמן טס. היא ובנה אביתר כבר בן שש גרים בדירה שכורה קטנה בירושלים הצמודה לביתם של מילכה ומריו, הורי מישַׁאֵל הגרוש בעל הדירה שעבר לתל אביב. מריו הוא איש תחזוקה בבית החולים וימיו הם פתיחת סתימות ושאר עבודות. אביתר תמה למה העולם לא פייר. לדודתו אודליה, אחותה האדוקה של זוהרה ובעלה, שניהם חסידי גוש אמונים הגרים בהתנחלות נולדים ילד או ילדה כל שנה. ורק לו אין אח או אחות. למה, אמא? מתי תתחתני ויהיה לי אח קטן?

בין תהיות בנה הגדל, חברותו עם חגי- בנו של מישאל ונכדם של מריו ומילכה, ביקורי אחותה ועדת צאצאיה מפגישה אותה עבודתה עם הזיקנה, חולי ומוות. מי שמקבלים את העולם כפי שהוא כמו שמואל אוסטרוב המאמין שגם בזמן טיפולי כימותרפיה אינו מוותר על קידוש בשבת בצד גברת שטיינר הנרגנת תמיד. כל החיים אני משלמת קופת חולים ואפילו את המלפפון לא יכולים לקלף. שלא לדבר על הדוקטורים האלה, שר הבריאות וראש הממשלה. למינה שטיינר בן יחיד כמו לזוהרה, אלכס בן החמישים כמעט שמעולם לא נישא ומיודד עם האם ובנה הצעיר. בן יוּחִיד, כך אמו. גם נכדים לא נתן לי.

בין זוהרה ומישאל המגיע תכופות לירושלים נרקמת חיבה וידידות אמיצה. מדי פעם היא מגיעה לבקר אותו בדירתו בתל אביב והשניים נהנים לצאת למסעדת דגים ולפקוד את חוף הים בלילות סערה התואמת את סערת נפשה של זוהרה העדה לסבל ולמוות כמו גם לשמחה כשחולה מחלים וחברתו המהנה של מישאל.

משולב בזכרונות עבר כולל הכלבים ברוטו, נטו וטרה.

ומאה ושבעה שקלים יבליחו שוב לרגע קל והסוף יפתיע.

מעלה הרהורים על משפחה, בנים 'יוּחידים', מי שלא יוותרו על הורות בכל מחיר ומי שאינם הורים. שבריריות החיים- היום אתה כאן ומחר שם ולא משנה אם אתה אדם או אפרוח, כמו זה שקנתה זוהרה לבנה בשוק מחנה יהודה.

כהרגלה משלבת המחברת סגנון בוטה מעט פה ושם ושורות משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. מריו מנקה חרא מהצנרת, ים המוות הכחול בלאט ינוע ומותר, ומותר לאהוב.