זכרנו לחיים

לפני שאכתוב את התרשמותי מהספר של הרב ניר חשוב לי לפתוח בגילויים נאותים:

1. אני לא אדם מאמין.

2. אני משתדל שלא תהיה לי דעה אוטומטית, ולמען האמת די עייפתי מהעיסוק הלא חשוב בדעתי האישית בפרט ובאקטואליה בכלל. ועם כל זה - בדרך כלל יש בי נטייה ראשונית לערכים ולדעות שמזוהים עם השמאל.

הרב אלחנן ניר באמנות מרהיבה טווה יריעה רחבה מאוד משלל מקורות וידע תרבותי. הוא חורז יחד - ספרות חז"ל עם פילוסופיה, קבלה וחסידות לצד פסיכולוגיה. ספרי הלכה ומאמרים רבניים חבוקים עם שירה מודרנית. ובהקדמה הוא מוסיף לצטט גיבורים שנפלו יחד עם אמירות מופלאות של אלמנות והורים שכולים.

מכאן אכנס מעט לתוכן ואתמקד קודם בהקדמה:

הרב פותח עם טקטיקה דרשנית מצויה: לקחת מאורע מחזורי (-ראש השנה שחל בשבת, ולכן לא תקעו בשופר), ולתלות בו את הסיבה לקטסטרופה הנוכחית (-זוועות שמחת תורה).

זה עובד מצוין. תמיד יהיה אירוע כזה שאפשר להיתלות בו, ולנווט את הציבור לתודעה הרצויה.

איכשהו הציקה לי השאלה: מדוע השבעה באוקטובר לא התרחש שלש שנים קודם, או בתש"ע ובתשס"ו שגם בהן לא תקעו בשופר מאותה סיבה?!

אבל אולי הבעיה היא בי שאני תופס את זה בעיניים חרדיות מדי, ולא מבין מספיק שמדובר כאן רק על רעיון ערטילאי.

אני מתקדם אל הרעיון עצמו שנשמע מדהים ואמור להוביל לתיקון עולם אמיתי, אל אחדות מופלאה שלא ראינו עוד כמותה.

זה בהחלט נשמע טוב, אבל מבין השורות נראה משום מה, שיש חלק מסוים מאוד בעם שהוא האשם בפילוג, הוא זה ש"אין בו שמץ מאהבת ישראל", ומן הצד השני - כל אותם מופלאות ומופלאים שהתגלו במלוא יפעתם (והם באמת כאלו), כל אלו שבגדולת נפשם דילגו על כל הסדקים והקרעים שהתהוו למען הכלל, נמצאים רק בחלק האחר של העם.

יתכן שיש כאן ענין טכני בלבד, מטבע הדברים הרב ניר שמע יותר את המשפחות האלו. אבל היה מתבקש שבכתיבת שורות המדברות על כך שאי אפשר להיות בלי החצי השני, על כך שיש לשמור להישאר רק "מחצית" ולא להתפשט מעבר - בשביל לתת מקום לדעת השני, אך טבעי שיהיה שם מעט מקום לדעת השני וליפי מעשיו.

אני לא רוצה לנתח ולהתנגח בכל חלק, אבל הגישה לדברים היא מאוד ברורה. יש כאן זווית ראייה ופרשנות שנוצקו בתוך בית המדרש הציוני הדתי, ואיכשהו נראה שרק זה קהל היעד של הספר.

ואם זה כך בהקדמה שמדברת על רעיונות אוניברסליים כאחדות, ברור שהגישה הולכת ונהיית יותר פנים בית-מדרשית ככל שנכנסים יותר לפרקי הספר העוסקים בענייני ראש השנה, השופר, המלכת הקב"ה והדין.

חשבתי שבפרק האחרון אמצא נחת. הוא מדבר שם על ה"סליחה" ותוהה אם זה עדיין רלוונטי. יש שם נקודות שממש מדברות אליי ואל "אהבתי" הגדולה למסע הפיוסים החברתי המתוזמר בימים אלו.

אבל איכשהו גם הפרק הזה הולך בסוף למחוזות יותר אמוניים ופחות קרובים אליי. 

רק לשם ההקבלה אציין לספרו של הרב אילעאי עופרן "קול דמי אחיך" (גם הוא בהוצאת ידיעות ספרים), זהו ספר שנשען על התנ"ך, ומחבר הספר תופס את התנ"ך אחרת ממני.

הרב עופרן בהחלט כותב מתוך בית המדרש, אבל הוא פונה החוצה, הוא כותב גם אל קהלים אחרים. גם אני יכול להזדהות ולהתחבר עם הרעיונות שהוא מעלה (עוד לא סיימתי את הספר, אבל זה הרושם שקיבלתי בינתיים). 

במאמר המוסגר אשתף גם ברגעים שהעלו בי חיוך של תהייה:

פרק שלם מוקדש להסביר שתפילה היא דווקא על הבלתי אפשרי, "לבקש בגדול" - ואז מגיעה הפיסקה האחרונה שאומרת: לא באמת. או כמו שכותבים בסרטוני פעלולים: "אל תנסו את זה בבית"...

בפרק "הבט אחורה בהבנה" הרב ניר מבקש מאיתנו להבין שלא הייתה לנו דרך אחרת לחיות את חיינו. אחחח, דטרמיניזם במיטבו... 

אבל אז הוא מסביר לנו שבדיוק לשם כך קיבלנו את כוח הבחירה, כדי להבין שלא יכולנו לבחור צורת חיים אחרת.

קצת התבלבלתי.

לסיום אתייחס לפרק "חיים רוחניים אחרי גיל 25".

אמנם הבעיה שהוא מעלה לא ממש מטרידה אותי, וגם הפתרונות מבוססי החברה וְהַחֲבֵרוּת שם - לא מתאימים לבעל אופי מתבודד שכמותי. אבל בפועל הפרק היה מעניין. אולי בגלל הגישה המעשית שבו. או שמא זה דווקא הניסיון ליצור משהו חדש. ואולי זה בכלל איזה מרכיב סודי אחר.

שורה תחתונה:

מדובר בספר שמיועד לקהל ספציפי, ולפי מה שהספקתי לקרוא - אצל קהל היעד מדובר בלהיט. לי באופן אישי, היה קשה מאוד להתחבר לספר ולתוכנו. אבל מי שמבקש מפגש אינטימי עם שפת בית המדרש הדתי-לאומי, ימצא כאן עולם עשיר.