שעת סיפור

"תראי, ...גם אני לא הבנתי מה אני רואה. אבל אני גם מבין שאני לא יכול להבין."

את המשפט הזה אומר נקודת האור שבאפלת הספר הזה - האדם המופלא שחי לצידה של זוהרה.

כשקראתי את המשפט הזה - חשבתי שהוא גם יכול לסכם את חוויית הקריאה שלי.

הספר הזה הוא מסע רגשי לא פשוט. המספרת לוקחת אותנו יחד איתה למסע בתוך רכבת שדים.

שדים דמוניים צצים מכל עבר. בתוך המנהרה האפלה הזו - מכל עיקול קופץ איזה שד מרושע, אבל מה שהכי מבעית - זה החיוך שלו.

זה חיוך של זלזול בכל הפחד שהוא יצר. הוא תוהה בהתנשאות "על מה הבעתה? את לא יודעת שזו רק החוויה שלך?! אני לא שד אמיתי, זה סתם לונה פארק...".

והערעור הזה שמקעקע את תפיסת המציאות, הוא חלק מהחוויה. האם יש כאן שד בכלל? למה הבאת אותנו למקום הזה? נראה שגם המספרת עצמה תוהה יחד איתנו. מי צודק, השד או היא?

הספר לוקח אותנו למסע בתוך רכבת הרים רגשית מטלטלת, הרכבת נוסעת לאט לאט עד כדי גירוד... ואז בבת אחת מתרסקת לתהום.

אני קורא את הדברים וחושב על הילדים שלי.

האם יבוא יום אחד שבו מישהו מילדיי ירצה לכתוב כזה ספר עליי?

אם נגיע למקום דומה לזה, האם אוכל לתת לו את הספר הזה, את כתב האישום שיגיש נגדי?

האם זה יקל עליו?

אני קורא תיאורים ותחושות, וכל ביעותי ההורות שלי קמים לנגד עיניי.

אצבע מאשימה מזדקרת מולי, דוקרת אותי.

ולקראת הסוף אני רואה שגם את זה המחברת מכילה, או יותר נכון: תוקפת גם מהכיוון הזה.

זה ספר קודר כבר הבנתם, אבל אם הזכרתי בהתחלה את נקודת האור שהוא האיש שלצידה, אזכיר עוד נקודונת של אור בזמן מאוד מסוים - הסבתא מצד האמא. החוויה איתה שמתוארת במילים קצרות - מרגשת ומתוקה. טיפת סוכר במשקע בוץ סמיך וכהה של קפה שחור ומר.

#התקבל_לסקירה